מחר אקום מוקדם, שהשמש רק מציצה ועוד יש רוח נעימה של אלול, ומשב חם של אוגוסט. מין שילוב של הטומאה הזאת, ששקענו בה באוגוסט הארוך והמשעמם והמלא חטאים שלנו. לבין הרוח האלולית עם הסליחות ובהמחילות והויידויים.
אצא לי יחפה לשדה, אלקוט כמה תפילות. רצוא ושוב. אתרכז הפעם בשוב. בלהיות נוכח. בלחיות. לחיות את הרוח את האוויר את האנרגיות המחופפות שעוברות בין עלה לעלה. בין ענף לענף אלי.
להפסיק לרצות את הרצוא, לרוץ ולרוץ ולרוץ ולברוח מכל מה שיש, הכי רחוק ממני. הכי רחוק ממנו, ממך ממכם מכולם.
להתחבר.
אצא אל השדה, יחפה. והנה המלך בשדה. ואוזניי בתפילתו לתפילתי.
נדמה כאילו יש סינכרון בינינו ואנחנו אחד. אין צורך להסביר או לתרץ. מה שלא טוב. לא טוב.
שקט.
רק הרוח מרעישה כאן.
אני מתרכזת בהוויה, שמדהימה אותי כל פעם מחדש.
זה אני ואלוקים. וכל העולם מונח בצד סגור באיזו קופסה.
המלך בשדה ואנוכי.
לפני חודש רצתי ברחובות ירושלים, ממוכנסת מקועקעת ושתויה. בורחת מפה לשם לשם לפה. מבית שלו לבית שלה לרחוב.
תמיד היה לי בית. תמיד ברחתי ממנו, רק לברוח.
מחשבות על חירות . לברוח מהן. מחשבות על אהבה, לברוח מהן.
לצעוק בקול, אני לא מאמינה באהבה. ולמות כל יום מחדש מעורסלת בעצמי היטב.
רוצה לנער איזה ספריי ולכתוב בקטן על קיר מרכזי. למטה. בכתב ישר לכתוב אותי ואת אריק
"היה שם רגע אחד, השם ישמור, שהרגשתי שפל-רוח וכל-יכול
בעת ובעונה ובאופנה אחת כלבלבית"
ואז לצחוק כמו משוגעת ולעזוב הכל ןלברוח משם למקום אחר שאני אברח ממנו גם.
ולקעקע על הזרוע רעלים על גבי רעלים של ספקות והרהורים וצלקות ופצעי ילדות עמוקים עמוקים עמוקים.
לכתוב מין דו שיח כזה, ששרו אותו באיזה שיר
"יש רק בעיה אחת..." אמרתי
“אין שום בעיה" היא עצרה אותי
"אין שום בעיה” חייכתי, "נכון, צודקת מאד"
ולקחת שכטה גדולה מדי ולהקיא.
והנה אני כאן. בשדה, איתו.
מנקה את הלב לאט לאט.
חיה כלוחמת צדק, או דורשת אמת, או חיית העולם הזה.
מה אני נהייתי בגלל הרעלים האלה? מה?!
נתתי לעצמי תירוצים יפים להוציא עליהם כעס ומירמור ואת כל הרעל. מילים יפות של צדק ואמת.
אני מורידה את הראש. בכניעה. כן. זאת אני. כן, בכניעה.
אני מודה
שאני לא יודעת הכל. ושאני רוצה לחזור להיות פשוטה כמו שהייתי ברחם. פשוטה וטובה וחסרת מילים יפות של רעלים. מילים כמו פמניסטיות. ומילים כמו, העצמה. וכמו, שיוויון. ונטל. ומלחמה.
אני אשה פשוטה. זה לא מדבר אלי.
המלך בשדה, וגם אני
ואני רק רוצה לכתוב על הקיר בגינה או על קערה של פירות
"קומי רוני בלילה
לראש אשמורות
שפכי כמים ליבך
אל תעשי שקר בנפשך
לחשוב שכל זה היה לשווא
הלא כל דמעה וכל דיבור נחשב
כל זכויותייך שמורות
בבית גנזי המלך יחד
כולן יהיו לך
כתר
נזר לראשך."
אמן.
אצא לי יחפה לשדה, אלקוט כמה תפילות. רצוא ושוב. אתרכז הפעם בשוב. בלהיות נוכח. בלחיות. לחיות את הרוח את האוויר את האנרגיות המחופפות שעוברות בין עלה לעלה. בין ענף לענף אלי.
להפסיק לרצות את הרצוא, לרוץ ולרוץ ולרוץ ולברוח מכל מה שיש, הכי רחוק ממני. הכי רחוק ממנו, ממך ממכם מכולם.
להתחבר.
אצא אל השדה, יחפה. והנה המלך בשדה. ואוזניי בתפילתו לתפילתי.
נדמה כאילו יש סינכרון בינינו ואנחנו אחד. אין צורך להסביר או לתרץ. מה שלא טוב. לא טוב.
שקט.
רק הרוח מרעישה כאן.
אני מתרכזת בהוויה, שמדהימה אותי כל פעם מחדש.
זה אני ואלוקים. וכל העולם מונח בצד סגור באיזו קופסה.
המלך בשדה ואנוכי.
לפני חודש רצתי ברחובות ירושלים, ממוכנסת מקועקעת ושתויה. בורחת מפה לשם לשם לפה. מבית שלו לבית שלה לרחוב.
תמיד היה לי בית. תמיד ברחתי ממנו, רק לברוח.
מחשבות על חירות . לברוח מהן. מחשבות על אהבה, לברוח מהן.
לצעוק בקול, אני לא מאמינה באהבה. ולמות כל יום מחדש מעורסלת בעצמי היטב.
רוצה לנער איזה ספריי ולכתוב בקטן על קיר מרכזי. למטה. בכתב ישר לכתוב אותי ואת אריק
"היה שם רגע אחד, השם ישמור, שהרגשתי שפל-רוח וכל-יכול
בעת ובעונה ובאופנה אחת כלבלבית"
ואז לצחוק כמו משוגעת ולעזוב הכל ןלברוח משם למקום אחר שאני אברח ממנו גם.
ולקעקע על הזרוע רעלים על גבי רעלים של ספקות והרהורים וצלקות ופצעי ילדות עמוקים עמוקים עמוקים.
לכתוב מין דו שיח כזה, ששרו אותו באיזה שיר
"יש רק בעיה אחת..." אמרתי
“אין שום בעיה" היא עצרה אותי
"אין שום בעיה” חייכתי, "נכון, צודקת מאד"
ולקחת שכטה גדולה מדי ולהקיא.
והנה אני כאן. בשדה, איתו.
מנקה את הלב לאט לאט.
חיה כלוחמת צדק, או דורשת אמת, או חיית העולם הזה.
מה אני נהייתי בגלל הרעלים האלה? מה?!
נתתי לעצמי תירוצים יפים להוציא עליהם כעס ומירמור ואת כל הרעל. מילים יפות של צדק ואמת.
אני מורידה את הראש. בכניעה. כן. זאת אני. כן, בכניעה.
אני מודה
שאני לא יודעת הכל. ושאני רוצה לחזור להיות פשוטה כמו שהייתי ברחם. פשוטה וטובה וחסרת מילים יפות של רעלים. מילים כמו פמניסטיות. ומילים כמו, העצמה. וכמו, שיוויון. ונטל. ומלחמה.
אני אשה פשוטה. זה לא מדבר אלי.
המלך בשדה, וגם אני
ואני רק רוצה לכתוב על הקיר בגינה או על קערה של פירות
"קומי רוני בלילה
לראש אשמורות
שפכי כמים ליבך
אל תעשי שקר בנפשך
לחשוב שכל זה היה לשווא
הלא כל דמעה וכל דיבור נחשב
כל זכויותייך שמורות
בבית גנזי המלך יחד
כולן יהיו לך
כתר
נזר לראשך."
אמן.