1.
ראיתי עכשיו את עידן הקרח הראשון. זכרתי שהוא טוב, לא זכרתי שהוא עד כדי כך טוב. הוא פשוט מעולה. באיזשהו שלב ממש אהבתי את דייגו. את מני אני תמיד אוהבת, כנ"ל סיד, אבל היה משהו אחר אצל דייגו בסרט הזה, משהו שונה מהסרט השני. לא יודעת. הרגשתי כלפיו קצת אחרת. היו שם הרבה משפטים מעולים. "תשע נשמות, מותק!" ו-"אולי תפסיק כבר?!" נהניתי מאוד מהשעה ורבע האלו. הייתי רואה עכשיו גם את השני אבל אין לי מספיק ריכוז עכשיו.
2.
אני ממש מאוד צריכה עבודה. אני צריכה כסף, יותר נכון. כמובן שיש את המטרות הגדולות כמו לונדון, חתונה, חיסכון לילדים. אבל יש גם דברים קטנים שאני רוצה לקנות- אוזניות, כרטיס להופעה של קרן (יש עוד שבוע וקצת בירושלים, אבל אין הרבה סיכוי שאני אלך), המבורגר, כל מיני בגדים או איפור, אני ממש רוצה לעשות עוד חורים באוזניים. כל הדברים הקטנים האלו שאני לא יכולה לעשות כי אני לא עובדת ואת מעט הכסף שנשאר לי ממה שכן עבדתי אני שומרת למקרים מיוחדים. אבל אני לא יכולה לעבוד עכשיו. כלומר, אני יכולה טכנית לעשות כמעט כל עבודה שיבקשו ממני לעשות. אני לומדת מהר, אני לא מפחדת מעבודה פיזית ואני טובה עם אנשים, אבל אני לא יכולה לצאת מהבית. לא יכולה. בכל פעם שאני מנסה קורים בבת אחת כל כך הרבה דברים שמקשים עליי- גם פיזית כל הגוף שלי כואב ואני מלאה בחילה וגם נפשית אני מרגישה את הנפש שלי צועקת עליי ומתחננת לחזור הביתה. ודיברתי עם אבא וכיוון שהוא מנחה NLP וגם אדם חכם, הצלחנו להבין מה הבעיה כאן. איך זה שלמפגש עם חברות או משפחה אין לי שום בעיה לצאת, איך זה שאני ממש אוהבת ללכת לעשות קניות או לצאת לטיולים, אבל דווקא עבודה או לימודים קשים לי? אפילו אם אני עושה משהו שאני ממש אוהבת? וזה כמובן כי אני צריכה לשלוט על הזמן שלי. אני לא יכולה לתת למישהו להחליט איפה אהיה בשעות מסוימות בלי שתיתנן לי האפשרות ללכת הביתה. אני יכולה להבין פסיכולוגית מאיפה זה הגיע. אני יודעת על איזו טראומה זה יושב. וזו טראומה שצריכה עוד טיפול. מה שכבר טיפלתי כנראה לא מספיק. אבל מה עושים בינתיים? אני יכולה לבדוק את האופציה של אחוזי נכות וקצבה מביטוח לאומי, אבל אני לא רוצה. לא רוצה להיכנס למעגל הזה. זה אזור ששואב אותי מהר מאוד למקומות אפלים יותר, ואני לא רוצה להתקרב לשם. אני יודעת שיכול להיות שאני לא אעמוד בזה פעם נוספת. בינתיים אני משתדלת למצוא עבודה מהבית אבל יש דברים שאני לא יכולה לעשות, והדברים שאני כן דורשים ניסיון שאין לי. אז אין באמת מה לעשות כרגע חוץ מלטפל בעצמי (אני עושה את זה) ולהמשיך להתקדם בתחומים אחרים.
3.
לפני כמה חודשים ראיתי סרט נפלא בכיכובה של שיילין וודלי, שהיא שחקנית מדהימה. כולנו יודעים שחוש השמיעה שלי מפותח מאוד, נכון? לא בקטע מוזיקלי. פשוט החוש השמיעתי שלי מאוד דומיננטי אצלי. זה גורם הרבה סבל (מיסופוניה) אבל גם הרבה הנאה (מוזיקה) וגם דרך מדהימה מאוד להרגיע את עצמי (ASMR). בכל אופן, הקול של אנשים מאוד משמעותי באיך שאני תופסת אותם. ולשיילין וודלי יש קול מאוד מיוחד שאני מאוד אוהבת. בסרט שלה שראיתי לפני כמה חודשים (נסחפים. מומלץ מאוד מאוד מאוד) היא מקבלת את רוב זמן המסך, ואנחנו שומעים אותה הרבה. לקח לי זמן אחר כך להתרגל לזה שיש עוד קולות בעולם. בכל אופן, היא העלתה הרבה סטורים עם איזידורה גורשטר לאחרונה (סווטלנה משיימלס), ותמיד משמחים אותי הדברים האלה. לראות שחקנים שאני אוהבת מסרטים שונים משחקים ביחד וכאלו. האינטרנט טוען שהן אולי יוצאות. לא יודעת, זה לא משנה (זה קצת כן אבל לא ניכנס לזה). שיילין וודלי שיחקה לפני כמה שנים בסדרה לנוער שהתחלתי לראות והפסקתי כי הפסיק לי האינטרנט, אבל היא בהחלט ברשימת צפייה שלי. ייקח לי זמן להגיע אליה, אבל אני כבר ממש מחכה לזה.
4.
הלוואי שהיו לי כאן חברות. אבל כולן גרות נורא רחוק, והחברה היחידה שגרה כאן נמצאת השנה בירושלים. וכל כמה שנוח להגיע לירושלים, זה בכל זאת ארבעים שקלים לנסיעה ושעה וחצי כל צד. וחוץ מזה... כולן מאוד עסוקות ומאוד במקום אחר בחיים. השתפרתי בהרבה מובנים, אבל זה לא אומר שאנחנו באותו מקום. וזה מכאיב לי כל פעם מחדש. כי אני אוהבת אותן ולא רוצה לאבד אותן. אבל זה פשוט כבר לא קורה. לא מתרקם. כולנו מנסות וכל פעם מתחוור לי כמה אני לא שייכת. כן, זה כואב.
5.
נוצר לי דיסוננס מטורף. מצד אחד תחושת הבדידות נובעת ממקום בריא ויש לי המון רצון למלא את החוסר הזה, מצד שני אותה הטראומה שהזכרתי מקודם גורמת לי לפחד מאוד מאנשים זרים. אני מאוד בעד כנות ופתיחות, השם יודע כמה שאני מדברת על עצמי בקלות, אבל זה אף פעם לא על מנת ליצור קשר. אני תמיד מבהילה את האנשים שאני פוגשת בסיפורים על עצמי, אני לא יודעת לשחק את המשחקים האלו של מה מספרים מתי וכמה שומרים על מרחק. או שאני שותקת, או שאני מספרת הכול. זה גם כי אני לא יודעת איך עושים את זה, אבל בעיקר כי אני לא רוצה ליצור קשרים חדשים. אני עדיין מאוד מפחדת. אני אדם אוהב, אני מרגישה מאוד בקלות ומוציאה את זה החוצה, אני נפתחת ואני מפתחת אמון בקלות, אבל זה גרם לי להיפגע בעבר, ואני עדיין לא יכולה לסמוך על אנשים זרים. אני עדיין לא מצליחה להאמין שיש אי שם בחוץ אנשים טובים. מבחינתי כולם מניפולטיביים, לא משנה כמה אני יודעת שזה לא נכון, לא משנה כמה הראש שלי חושב מחשבות אחרות, אני תמיד מצפה לרגע הזה שאנשים יאכזבו אותי.
6.
התרבות שאנחנו צורכים משפיעה עלינו מאוד. המחשבות שלנו משתנות בעקבות המוזיקה שאנחנו שומעים, הסרטים שאנחנו צופים בהם ואפילו הפרסומות שקופצות לנו ביוטיוב. לפני הרבה זמן כבר הגדרתי לעצמי שבכל פעם שאני מרגישה צורך באיפוס המחשבות והרגשות שלי, כדי להתנקות קצת מכל ההשפעה שמסביב, אני הולכת להקשיב לשירים של שולי רנד. ואין מה לעשות, השירים שלו באמת יכולים תוך שניות להחזיר אותי לנקודה מאוד מסוימת ומשמעותית באישיות שלי. אבל מה אם זו כבר לא נקודת הבסיס? ז"א, היא תמיד תהיה חלק ממני, הנקודה הזו, אבל אולי נקודת האיפוס שלי צריכה להיות אחרת? אני לא חושבת שאפשר למצות את נקודת המוצא שאני חושבת שהיא הטובה בשבילי לשיר אחד או סרט אחד. לפעמים אני רוצה לעשות קעקוע בשביל זה. אחד, פשוט, שתי מילים. KEEP GOING. זה תמיד יהיה נכון. תמיד ארצה להמשיך ללכת, לא לתת לשום דבר לגרום לי לעצור. כלומר, יש עצירות שהן חלק מהדרך. לעצור רגע להודות על מה שעברתי או להתפעל מהנוף, אבל אני מתכוונת- תמיד להישאר עם הפנים קדימה. תמיד לזכור שאני יכולה לעבור גם את זה. שאני חזקה. אבל אני לא אעשה קעקוע. יש לי מחשבה על תכשיט כלשהו, אבל אף אחד מהם לא יהיה קבוע מספיק. בינתיים אני בעיקר מחזקת את המנטרה הזאת בראש שלי.
7.
כתבתי הרבה. לפעמים עוברות שעות שלמות מאז שאני מתעוררת בבוקר ועד שאני מדברת עם מישהו. לפעמים עובר יום שלם שלא פתחתי את הפה. החיים לבד בבית קשים ומכאיבים, אבל כל כך הרבה פחות מאשר אם אצא לעבוד או ללמוד. אני לא מרגישה נוח לכתוב בפייסבוק, יש שם יותר מדי אנשים שאני לא רוצה שייחשפו לפרטים מסוימים בחיים שלי. וכאן... אני מרגישה צורך להתרחק. לא לעזוב לגמרי, אבל קצת לפנות את הנוכחות שלי מכאן. לחשוב. לתת ספייס.
8.
ערב נעים 
