אומנם עוד יאשימו אותי בכבדות, וכו.... אבל בכל זאת אני רוצה לחוות דיעה, ואולי זה אפילו יהפוך לדיון, וכאשר תחזור "מתוקה שכזאת" היא לא תבין מה היא התחילה.
אבל יאללה, מתוך שלא לשמה, בא לשמה, נכון חבר'ה???

אוקי, נתחיל מציטוט שמזכיר את דבריה של "מתוקה" מדבריו של אלעזר בן יאיר במצדה (כן איפה שעשינו את המסע כומתה).
"כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות. כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה-טהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדאבה... ולמה זה נירא מוות?... והלא איוולת היא בליבנו לרדוף אחר החרות בחיים [=בעולם הזה], בעוד עינינו צרה בחרות נצחים [=בעולם הבא]... עלינו לתת מופת לרבים, ולקבל את המוות באהבה!"
אומנם, קשה ללמוד מכאן תפישת עולם, שהרי זהו מצב מאוד חריג של אנשי מצדה, ומובן למה הוא שם את הדגש על טוב המוות ורוע החיים. אולם בכל זאת, הדברים מעוררים צמרמורת.
אוקי, עכשיו נביא ציטוט מהשו"ת של הרדב"ז, שמדבר בעניין, קראו בין השורות:
"שאלה: על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת, אם זו מדה טובה או לא?
תשובה: זו מדה רעה, מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש, והיא מדת אכזריות, והוא דרך הפיליסופים האומרים כי זה העולם הכל הוא מעשה תעתועים, והמה מהבל ימעטו וזכרונם משלי אפר תועבה יבחר בהם; ולכן אל יפתוך חטאת שלהם ומשליהם, כי כולם בנויים על ההקדמה הזו. אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה, ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש, כי הוא נקרא עולם המעשה, ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגתו ולהתאונן על הזמן כאשר עשו רוב המשוררים הראשונים. אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו, דכתיב 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'. והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים, וכ"ש על אדם כשר, מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו, ויתאונן על חטאיו, ויתאבל על עוונותיו, אשר היו לזה סבה. ולא לחנם ארז"ל שלשה לבכי ז' להספד שלשים לגיהוץ ותספורת, ואם היה הדבר בלתי נאות לא היו מתקנין לו ג' ימים! וכן אברהם אבינו ע"ה כתיב ביה 'לספוד לשרה ולבכותה', וכן יעקב, וכן דוד המלך, ורבים כאלה אין מספר"
הרעיון של הרדב"ז פשוט, אם היה זה כה טוב שהאדם מת, למה מתאבלים עליו???
יכולתם להגיד שלנו בני האדם עצוב, אבל זה לא הכיוון של הרדב"ז, הוא אומר משום שהעולם הזה חשוב, העולם הזה, הינו עולם המעשים, כאן עובדים את הקב"ה, כאן יש מטרה ותכלית, ואילו בעולם הבא, זה עולם השכר, אבל חסר משמעות דתית.
ועוד ציטוטים מעניינים,
תמיד אוהבים להביא את ר' יעקב במסכת אבות:
"רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין"
אכן אימרה מחשידה, שלכאורה גם היתה מעדיפה את העולם הבא, ולא את העולם הזה, אבל יש עוד ציטוט של רב יעקב, קצת אחרי זה, שמשלים את העניין:
"הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא; ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה"
ועתה לסיכום, אביא שני ציטוטים אחרונים
הרב סולוביצי'ק:
"יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים; מת מטמא, קבר מטמא... כל שקדושתו למעלה מקדושת חברו, איסור טומאתו חמור; כהן הדיוט מיטמא לשבעת הקרובים, כהן גדול (וגם הנזיר כמותו) אינו מיטמא אפילו להם. ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה'תחושה' ואת התודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקידשה אותם. היהדות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במוות ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת"
והרש"ר הירש:
"כאשר המת מונח לפנינו, הרי האדם כרע-נפל תחת לחץ הכפיה הגופנית... המוות מזכיר את תמוטת האדם ואת כניעתו לכוחות הטבע; ואילו האדם חייב לזקוף את קומתו - בעיצומו של העולם הגופני; עליו להתגאות בחירותו החיה"
אוף, הייתי מסיים, אבל יש עוד ציטוט אחד שאני רוצה להביא, תסלחו לי,
"משל למלך שהיה לו פרדס, והיה בו ביכורות נאות. הושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא לשמרו. אמר להן: הזהרו בביכורות. הניחן והלך לו. אמר לו חיגר לסומא: ביכורות נאות אני רואה. אמר לו: הבה ונאכל. אמר לו: וכי יכול אני להלך? אמר לו סומא: וכי רואה אני? מה עשו, רכב חיגר על גבי סומא ונטלו את הביכורות ואכלום. הלכו וישבו להם זה במקומו וזה במקומו. לימים בא המלך. אמר להן: היכן הביכורות? אמר לו סומא: וכי רואה אני? אמר לו חיגר: וכי יכול אני להלך? מלך שהיה פיקח, מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אמר להם: כך עשיתם ואכלתם.
כך לעתיד לבוא אומר הקב"ה לנפש: למה חטאת לפני? אומרת לפניו: ריבונו שלעולם, אני הוא שחטאתי לפניך? הגוף חטא, מיום שיצאתי ממנו שמא חטאתי?! אומר לגוף: למה חטאת? אומר לפניו: רבון העולמים, הנפש חטאת! מיום שיצתה, לא מושלך אני לפניך כחרס על גבי אשפה?! מה הקב"ה עושה - מחזיר נשמה לגוף ודן אותן כאחד"
ואחרון אחרון חביב:
"פתח הרוח פיו ואומר לפניו: רבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני. למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך! מיד אומר הקב"ה לנשמה: עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דרה בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו"
זהו...