הלוואי ויכולתי להסביר לכם את מה שאני מרגישה כל כך חזק. את הטוב שעוטף אותי מכל כיוון
ישבתי ברכב והרגשתי מחובקת מכל כיוון.
שלושתנו דיברנו על התקופה הזאת, על ההכלה המדהימה, האנרגיות שמשכו אותנו לזוז מתוך השבר הכי גדול. מהמקום הכי עמוק של סוף החיים, נכנסנו למקום מדהים שפשוט זרק אותנו בחזרה לחיים.
כשאני אומרת בחזרה לחיים אני לא מתכוונת לחיים שלפני, אני מדברת על להתעורר בבוקר ולרצות לקום מהמיטה, לרצות לחיות, לרצות להמשיך.
תקופה של הבראה מכל הבלאגן. תקופה של הכלה ואהבה בלי גבול.
למדתי לאהוב את עצמי, למדתי לדבר בלי להתפרק, למדתי לחיות.
היום בבוקר קמתי בבוקר והבנתי שאני בבית. הכי בבית בעולם. אני קמה למקום שאוהבים אותי ומחבקים אותי ונותנים לי להראות הכל, את הטוב והרע, את הצדדים המכוערים והזמנים הכי כואבים שמחזירים הכל בבום למרות כל הטוב שסביבו.
למדתי לחבק, למדתי לתת שיחבקו אותי ולקבל עזרה, למדתי להתפרק אבל לקום ולחזור לחיים בכוחות מטורפים.

וכולנו הבנו שזה הסוף ומפה ממשיכים וצריך להמשיך את החיים ממקום בריא הרבה יותר ונכון. זה מפחיד ברמה מטורפת, הפחד הממשי מהנפילה הבאה זה מתיש. אבל הלוואי שאני אצליח למצוא את הכוחות ופשוט לקום. עד הסוף





(ולא ברור לי למה החלטתי להניח את זה כאן.)

סניף מעלה אדומים