חג קדוש,
שמחה אדירה,
קדושה של תורה,
של הודאה,
זריזות של מצ(ו)ה,
של ענווה,
אמונה גדולה,
מגיעה עם קשיים,
כי אין משפחה ששם,

מחכה לבנות אחת משלי,
פסח.

עם נפלא,
יציר הקב"ה,
הוא ראשית,
ונברא העולם בשבילו "בראשית",
ואותו צווינו להכרית,
עמלק.

(קאי על "אמר רבי יצחק לא נברא עולם אלא בשביל עמלק שנקראו ראשית שנאמר "ראשית גוים עמלק" וכו [לכל מי שלא יודע זה לא באמת כתוב בשו מקום])

את ניצבת שם,
נוכחה, רק מצפה,
שאגיע, ואהיה נוכח מולך ואיתך,
סביבנו, עוד שכמונו נמצאים,
יושבים, נכוחים, מקשיבים,
רוצים להכיר לעומק, נדבחים עמוקים,
להבין, בלי ויתורים, למרות הקשיים,
יודעים הם, שאלו הם החיים,
לפעמים צועקים, 
לפעמים רגועים,
עם המנגינה שמתמשכת,
עוזרת להבין, להכיר, להמשיך,
עם החיות הזו,
והאהבה הזו,
וההערות שלך שרק מחכימות,
על דיוקים קטנים כגדולים,
שואפים לאמת,
אבל יודעים הם, כמוך
שזה עומד להיגמר,
עד השנה הבאה או כבר קודם,
בערב החג,
אסיים עם קדיש,
את מסכת מגילה עוז והדר.

(מומלץ לקרוא פעמיים)

הוא עומד שם,
עם החיוך הזה, שנמרח,
והצעיף שנכרך, סביב זקנו,
שצמח, ובמלוא הדרו,
והידע הזה,
הידע שיש לו בראש,
הוא אינסופי.

ניצב לו,
ליד הסטנדר,
רוכן מול הספר,
עם זקן בלי סדר,
בצבע לבן,
והוא עמד, נדמה כקטן,
מקווץ,
ולפתע קפץ,
בהתלהבות של קודש,
של תורה,
בחיל ורעד,
כך הם חייו,
כך למד מהוריו,
זהו הרב.

צדיקה,
נפלאה,
נמשלה ליונה,
יפיפיה,
ומום אין בה,
מחפשת את דודה,
התפוח בעצים,
יפה שביפים,
כליל המעלות,,
מחפשה בחזרה,
אוהבה,
דימה לשושנה,
בין החוחים,
אך שוב, כהרגלם המר,
שהסתגלו אליו מכבר,
בצער,
מבחירתה, או שלא,
נסתלקה.

הסתובבה היא,
בין הערים,
העיירות,
אינה מוותרת,
חיפשה בכל חבל ארץ,
בזריזות ובמרץ,
היכוה השומרים,
כציפור נמלטה,
חשה,
רצה,
כאילה שלוחה,
למוצאו,
להיות בנוכחותו,
המשיכה,
דילגה מעל המשוכות,
חלקן קשות,
מקצתן פחות,
חיפשתו,
משתוקקת למוצאו,
ערגה לקדושתו,
לאהבתו,
לחיבוקו החם,
מסוגלת לעבור את הים,
בצאתה לקראתו,
ידעה שהוא פתחו,
הגיעה לכפות רגליו,
עמדה למרגלותיו,
ירד אליה,
חיבקה,
נתמוגגה,
אך שוב,
ברחה.

אילת השחר עולה מציון,
מפציעה בששון,
ואני מחכה לרעיה, במין שיגעון,
מתעטף בארגמון, עם אמירה,
מגעגע באהבה לדמיון,
ואין היגיון.

טוב מכאן השירים כבר אישיים מדיי,
מקווה שנהנתם.