כמו שאתה הולך לפסיכולוג ממש טוב והוא פותח את הארון והכל נופל, ומתבלגן ומתפזר על הריצפה ועל הידיים שלך ואתה מבין עד כמה המצב שלך חמור ואתם באים להתחיל לאסוף הכל ואז הפסיכולוג הוא בעצם
לא כזה טוב. וסתם שילמת את כל החיים שלך, וכל החיים שלך נוזלים לך בין האצבעות על הריצפה בדמעות שבעיניים.
והפסיכולוג הלא כל כך טוב הולך.
ואתה נשאר המום
פשוט המום
ולא יודע לאן ללכת ואיך ללכת
הפסיעה הראשונה. אתה מתחיל לחשוב איך עושים את זה. להרים רגל ימין, להזיז קדימה, להניח.
להרים רגל שמאל, להזיז קדימה להניח, להתיישר.
ואתה מרגיש אדיוט, ובודק שאף אחד לא רואה שאתה אשכרה לא מצליח ללכת. כאילו זה מינימום, בנאדם, ללכת.
ואפילו לשבת אתה לא יכול כי כל הרצפה מלאה בחיים שלך, ואין כסא. ואולי אם תשב על החיים שלך הם ילכלכו לך את המכנסיים ואז אפילו על המכנסיים יהיה את החיים שלך.
אל תהיה טיפש. גם ככה החיים שלך על כולך.
אז אתה יושב. ומקלל את הפסיכולוג הממש טוב שהוא בעצם לא ממש טוב.
ואני סוגרת את הספר באמצע ואין לי כח יותר לקרוא.