מכתב לרב
יְלַמֵּדנוּ רַבֵּנוּ אֶת סוֹד הַצִּמְצוּם
מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה
יְלַמֵּדנוּ רַבֵּנוּ אֶת סוֹד הַשּׁוֹב, אֶת סוֹד הַנְסִירָה
אֵיךְ לֹא לִמְעֹד בְּמוֹצָאֵי הַמּוֹעֵד
אֵיךְ לֹא לְהִתְרַסֵּק בַּיְּצִיאָה מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ
בַּמַּדְרֵגוֹת הַכְּנִיסָה
לעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ
הָרֹאשׁ בַּאֲדָמָה
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר
תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ
דָּבָר זֶה מִתּוֹרָתְךָ, רַבֵּנוּ,
תְלַמְּדֶנּוּ.
אחד הדברים המדהימים שקראתי.
כמה עומק..
זה פשוט מדהים וואו.
תודה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
