בטבע קיימת תופעה (ככל הנראה אבולוציונית) הנקראת 'החלשה עצמית'
פירוש הדבר שהפרט החזק מחליש את עצמו כדי להרתיע אחרים באמירה 'אני ככ חזק שאין לי שום בעיה לגשת לקרב מנקודת נחיתות תעשו לעצמכם טובה ואל תבזבזו את הזמן שלי כי אין לכם סיכוי'

כך למשל בקרב כלבים נביחה נמוכה מרתיעה כי היא דורשת הרבה יותר מאמץ למייתרי הקול. וכלב שמוכן להיכנס לקרב עייף כנראה בטוח בעצמו ביחס לשני...

אצל חיות מסויימות כמו חלק מהציפורים הדבר מתבטא לא רק בהחלשה עצמית אלא גם בחיזוק היריב.
כך אם הציפור הזכר מספיק חזק הוא במקביל לבנייה ותיחזוק הקן שלו מתחזק גם קינים של ציפורים אחרות שאמירה של 'אני לא מציע לך להתקרב לנקבה שלי' אל תשכח ש'אתה' צריך את ה'עזרה שלי' תחשוב לבד מי ינצח במאבק פיזי...

מצב כזה בעצם נותן לחלשים חיים על חשבון הצאצאים שלהם. כי בתנאי המגרש החדשים כדי להיות 'מספיק טוב בשביל לשרוד' תנאי הקבלה נמוכים משמעותית. וכך נותן לגנים חלשים יותר להתפתח. לעומת החזק שצאצאיו ממשיכים בדרכי אביהם להכביד על עצמם מתחזקים משמעותית.

וכך יוצא האופן שכל דור חלש הדור אחריו יהיה טיפה יותר חלש ותלותי וכל דור חזק הדור אחריו יהיה טיפה יותר חזק ושולט. כמובן שאחרי מספיק דורות כשיש מחסור במאשבים ברור מאוד מי ישרוד ומי לא...


צדק? שיוויון? פחות הקטע.
צדקה תציל ממוות ולאו דווקא את החלש במשוואה...

מה גרם לכם לדתל"ש? וכשהחלטתם לדתל"ש, מה עשיתם? מה הייתה 'שבירת הקערה' שלכם?