אתה הולך ומתרחק לי. נבלע בתוך העיר. אתה היית פה כבר חודש וסגרתי תעיניים, עכשיו נשאר לנו אולי יומיים. לגשר על פערים. של שבע עשרה שנה בלי אף תשובה אמיתית.
הדור נאה, זיווך האצילי מתגלה קמעה קמעה, נשפך על השדה ועלי, ועל הטל.
ואני מבטיחה שאני עוצמת עיניים, רק כי זה גדול עלי. מדי. רק כי זה מסנוור ומבלבל. וגם ככה העולם סבוך.
הד קלוש של גלימה מתחככת בעלים ועשבים. לחש רחש של פרידה חרישית. ואני, שלום עוד לא אמרתי. למלך, שקודם בואו לעיר הוא עוצר בשדה, הפתוח, חסר הגבולות. המצמיח כל כך הרבה צבעים וצורות.
והוא חיכה לי. יצירה אחת וחד פעמית שלו, האחת שלא היה ולא יהיה כמוה, חיכה לי. לדיבור שלי.
קול קטן לוחש לי לוותר אבל מראה הארמון באופק. החומות הבצורות והשומרים. גורמים לי להבין סוף סוף שזה לא משחק. זה פיקוח נפש והוא דוחה הכל, את הבושה, את העייפות והעצלות, את טימטום המוחין. והלב, אוי הלב.
ולפני שתעלם לי שם בתוך תשרי של ימים נוראים אני תופסת בשולי הגלימה. נואשת. מרוסקת. וצמאה. אבן מכשילה אותי ואני משתטחת על הרצפה, דם נוזל לי מהשפה והראש מתערבל. אני מוסיפה לאחוז בגלימה.
אתה מסתובב.
מבעד לערפילים אני מרגישה אותך, מחטא לי בעדינות את הפצעים, שוטף לי את הפנים ואת הלב. אוי הלב.
ואני מצליחה לראות רק סוכה ענקית של מלך שיושב בראש השולחן עם כל האנשים וכולם שמחים ורוקדים ואוכלים ושותים.
וגם אני בפנים.
ופתאום המלך, נדמה לי בכלל אבא.
הדור נאה, זיווך האצילי מתגלה קמעה קמעה, נשפך על השדה ועלי, ועל הטל.
ואני מבטיחה שאני עוצמת עיניים, רק כי זה גדול עלי. מדי. רק כי זה מסנוור ומבלבל. וגם ככה העולם סבוך.
הד קלוש של גלימה מתחככת בעלים ועשבים. לחש רחש של פרידה חרישית. ואני, שלום עוד לא אמרתי. למלך, שקודם בואו לעיר הוא עוצר בשדה, הפתוח, חסר הגבולות. המצמיח כל כך הרבה צבעים וצורות.
והוא חיכה לי. יצירה אחת וחד פעמית שלו, האחת שלא היה ולא יהיה כמוה, חיכה לי. לדיבור שלי.
קול קטן לוחש לי לוותר אבל מראה הארמון באופק. החומות הבצורות והשומרים. גורמים לי להבין סוף סוף שזה לא משחק. זה פיקוח נפש והוא דוחה הכל, את הבושה, את העייפות והעצלות, את טימטום המוחין. והלב, אוי הלב.
ולפני שתעלם לי שם בתוך תשרי של ימים נוראים אני תופסת בשולי הגלימה. נואשת. מרוסקת. וצמאה. אבן מכשילה אותי ואני משתטחת על הרצפה, דם נוזל לי מהשפה והראש מתערבל. אני מוסיפה לאחוז בגלימה.
אתה מסתובב.
מבעד לערפילים אני מרגישה אותך, מחטא לי בעדינות את הפצעים, שוטף לי את הפנים ואת הלב. אוי הלב.
ואני מצליחה לראות רק סוכה ענקית של מלך שיושב בראש השולחן עם כל האנשים וכולם שמחים ורוקדים ואוכלים ושותים.
וגם אני בפנים.
ופתאום המלך, נדמה לי בכלל אבא.
