שנים ניסיתי. הכל עשיתי.
היה חלום למצוא אישה דוסית, להקים בית תורני.
לא הסתייע. גם כי אזעק ואשווע.
אז עוד שנה עברה ואנה אני בא?
איך אוכל להמשיך לאחוז בחלום המרוסק במציאות כה אכזרית?
איך משחררים פשוט?
איך מוצאים זוגיות
בלי לצאת בהצהרות "אני כבר לא", "הוא לא קיים"
עכשיו רע. מאוד. רוצה פשוט להמשיך בחיי, להשאיר את הסיוט הזה מאחוריי. כרגע. אולי בעתיד אשוב
לא יכול יותר לשאת את משא הכשלונות
לא יכול יותר לשאת את הלבד
לא רק שאין שום סייעתא
הדוסיות היא הגורם לבדידות
כן בגלל ההשתייכות המגזרית
שאני יודע שהוא קיים
כאילו אני לא אצליח באמת למחוק את קיומו מהראש והרגשות שלי
ואז
יש את תורתו ומצוותיו
ואם לא
אז שאלות פילוסופיות
שבסופן
הרבנים תמיד צדקו וכל מה שהם השתילו לי
ואז הבחירה לצאת
לשחרר מהכל
תמיד תהיה מלווה באשמה.
ואז זה כבר לא שווה את זה
ואז אני נשאר באותו מצב
לופ.
למגזר שממנו הגיעו.
אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.
תשובה סליחות וכו' ועם כל המחשבות והרגשות בלב?
השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.
כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.
אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .
אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.
לכזה שלא מופיע בתפריט הראשי.
בעז"ה תכף תשובו 
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...
.
בא לי כבר לשחרר.
לתת להכל לקרוס.
להישיר מבט אל המציאות ולהפסיק להתחבא.
סיימנו עכשיו סדר שני.
מעדיפה פעמיים כיפור מאשר פעמיים ליל הסדר😶
תודה לאל שיש את מי לארח.
לעשות רק יום טוב אחד?
אתם ישראלים לא?
תאמת אני ניסיתי לקחת בכיף את ליל הסדר והכנתי להם קסמים על עשר המכות אז היה ממש כייף ומצחיק
אפשר גם להגיד לבעלך להריץ קצת להבא שיעבור יותר מהר ובשמחה
