א. זו ממש לידה בשבוע 30. זו נחשבת לידה כבר משבוע 22, ואפילו לפני כן כבר עוברים ממש לידה. אז מבחינת הפרוצדורה זו לידה, וגם לה יש חופשת לידה, מענק לידה וזכויות של יולדת. וגם הורמונים של יולדת... ולרוב גם יש חלב.
ב. זה שבר גדול מאוד, ואחד הדברים הקשים זה מפגש עם מי שיש לה... לצערי זה קשה מאוד לפגוש בזמן כל כך צמוד ללידה השקטה שלה- את התינוק של קרובה.
כואב לי לומר לך כך אך לרוב זה באמת קשה וכואב מדי.
עם זאת, כל אחת מתמודדת אחרת ולכן אני ממש מציעה לדבר על הדברים.
מציעה לך לומר לה שאת כואבת איתה מאוד, ושאת רוצה לאפשר לה את המרחב שלה להרגיש ולהתאבל על מה שקרה.
מציעה לא לצפות שהיא תגיע לביקור אפילו שהיא קרובה פיזית אליכם. לשחרר את הציפיה הזאת גם ממנה. זה בסדר שהיא לא תראה את התינוק אפילו בכמה חודשים הקרובים... אין צורך שהיא תחווה מפגש כל כך קרוב עם מה שהיה אמור להיות לה, בזמן כה צמוד לאובדן.
היא צריכה זמן להתאבל כמו שאדם אבל צריך זמן.
לאדם אבל יש שבעה, חודש, שנה... ויש שלבים בנפש שהוא עובר מול האובדן.
באובדן הריון אין את הליווי הזה החברתי וההלכתי, זה לא נתפס כאבל, אבל זה ממש אבל. והיא זקוקה לזמן הזה כדי להתאבל. והיא זקוקה לחיזוק וחיבוק והבנה בזמן הזה מהקרובים אליה.
לכן, אין מתכון אחיד אבל כן ראוי להבין שזה מאוד מאוד רגיש, שיקח לה זמן וזה בסדר גמור, שהיא זקוקה להבנה שלך, וכדאי למנוע ממנה מפגשים שבהם תהיה התעסקות רבה בתינוק שנולד, והתעלמות מהתינוק שאבד.
אני מצטערת שאני כותבת כך לאמא שרק עכשיו ילדה תינוק, ומרגישה את השמחה הגדולה שבאימהות. זה לא נעים ולא פייר כלפייך שתרגישי צער כה גדול בזמן שאת אמורה להרגיש שמחה שלמה ופשוטה.
אני רוצה לומר לך שהאבל שלה אינו בא על חשבונך ועל חשבון השמחה שלך, מותר לך לשמוח באופן מלא ושלם. זה הטבע וכך זה נכון.
עם זאת, לזכור להיות רגישה כלפיה ולקבל את התהליך הכואב שלה.
לסיום אני רוצה לומר אמירה כללית, לא דווקא מכוונת אלייך (כי את יולדת בעצמך וצריכה מנוחה והתעסקות בלתי נגמרת בתינוק), אלא יותר לסביבה ולמשפחה:
בבקשה לא לשכוח לשלוח לה מדי פעם הודעה או מתנה או פינוק קטן... כי היא גם יולדת. אז להתיחס אליה כאל יולדת, לדאוג לה לארוחת אם זה מה שנוהגים אצלכם, ובנוסף להניח יד ולומר שאת מצטערת על האובדן. להתיחס ולא להתעלם.
והכל תלוי במערכות היחסים.
חיבוקים לך ולה!! מורכב מאוד.