במגירה שלי יש פחית בירה*, 500 מ''ל, גולדסטאר, אתמול בבוקר עוד חיפשתי ארטליין. כתבתי מילים, המרתי חיבוק ונחמה לאותיות.
בשידה, ליד הפוך, יש פחית בירה, חצי ליטר, קרלסברג.
פתוחה. אדים של אלכוהול מנסים לשזור עולם, לייצב בו עוגן*
בחדר שלי יש ריח של אצטון וכביסה שאקפל מתישהו. אולי מחר, או אחריו.
ובי? בי אין כלום. תיעוב עצמי.
אם שנאה הייתה יכולה להרוג, בטח הייתי מתאבדת.
במחשב שלי יש כמה פרקים מהסדרה ההיא**
מסביבי צדק, מרחף, שולח זרועות. כולם דוברים את השפה. טוב ממני.
מניחים על כף, שוקלים וטוב ורע, מודדים בס"מ, בק"מ. מנציחים תמונה, מדפיסים לי בהגדלה.
אני שותקת. אלומה. טועה.
שוגה
ושוב.
בתוכי יש מילים, וסיפור. אני שותקת. דמעות מנקדות, נותנות צליל. מפזרות רסיסים ממני על החיוך החצי מושלם בי.
לחמניית חביתה של קפה עלית, הר בינוני של הום פרייז, בלי צ'ילי ומלחיה צמודה. שוקולד עדשים [סוכריות קופצות בפעם הבאה, אני רושמת לעצמי], חביתה, אטריות, קרמל. וכלים.
פחית של קרלסברג במקרר, מביטה בי, פותחת. תוהה.
עוד קפה, אחד פחות.
קצת כוח, יש בי.
הר-
בה.
*והנה מה שלמדתי על עצמי, אני לא אוהבת בירה. בכל צבע שהיא.
**הסדרה ההיא לא מענינת אותי, אני שוכחת את העלילה רגע אחרי שהסוללה נגמרת.