~8~
שריקה חדה חתכה את האוויר.
"בנות! כולן אלי!" צעק המאמן יאניס.
עשרים וחמש בנות התקבצו סביבו.
"ברוכות הבאות לנבחרת הבנות של בית היתומים העירוני של סמרגון." אמר.
כמה בנות מחאו כפיים.
"אני אומר לכן מראש: אתן הולכות לעבוד כאן בפרך! אני לא מוכן לקבל שום 'נשברה לי הציפורן', 'אין לי כח' או 'זה יהרוס לי את השיער' ועוד חארטות כאלה. ברור?"
כמה ראשים הינהנו.
"אז מי שחושבת שהיא לא מסוגלת, יכולה ללכת," הוא הצביע לעבר היציאה מהמגרש, "מבטיח שאני לא אקח את זה אישית. קדימה!"
שלוש בנות שמאי לא ממש הכירה, הסתובבו לכיוון היציאה ושלחו חיוך חצי-מתנצל למאמן יאניס.
"עוד מישהי?" שאל יאניס, "לא? אוקיי. אז כל מי שנמצאת פה יודעת שהיא נכנסת עכשיו לאימונים מטורפים.
יהיו לפחות שלושה אימונים בשבוע, שעתיים כל אימון. זה ידרוש מכן השקעה מטורפת. ואני רוצה לקבל מכולכן את הכי טוב שלכן. מובן?"
שתיקה השתררה באזור. כולן ידעו שזוהי שאלה רטורית.
"יופי." המשיך האמאן יאניס, "עכשיו נתחיל באימון הראשון שלנו. אני מבקש מכל מי שהייתה בנבחרת של הבנים, וזה כולל אותך, מאי דייוידס, ללכת הצידה, ואני תכף אתן לכן משימה. בינתיים, כל שאר הבנות להתחיל לעשות מתיחות על הדשא."
מאי, לונה, סייליני, הולד ועוד כמה בנות, הלכו אל היציעים, והתמקמו במקום טוב.
המאמן יאניס ניגש אליהן.
"מכיוון שאתן לא צריכות את כל האימונים הבסיסיים של 'איך להחזיק כדור' וכל זה," פתח המאמן יאניס, "חשבתי שתעבדו בינתיים על סמל ומדים לקבוצה."
"אנחנו לא מתאמנות היום?" שאלה לונה בקול מעט מאוכזב.
"אני אתן לכן לשחק אחר כך כדי לתת קצת דוגמה לבנות האחרות." אמר המאמן יאניס, "ואתן צריכות גם לאסוף שמות ולקבל מספרים לכל אחת מהבנות. כמובן שהמספרים שלכן ישארו אותם מספרים שהיו לכן בנבחרת הקודמת."
המאמן יאניס ירד אל כר הדשא, ונתן שריקה.
מהר מאוד התאספו סביבו כל שאר הבנות.
"משהו ששכחתי להגיד מקודם," אמר, "לכל אימון צריך להביא מים, ולאחר שתקבלו את המדים, חובה להביא מדים. עכשיו אני רוצה להראות לכן כמה תרגילים בסיסיים בכדורגל."
*****
"אז מה הרעיון?" שאלה יסמין את אריאל בעודן רוכנות מעל יומנו של פול.
"אפשר להגיד שאני די פריקית של סרטי בלשים," פתחה אריאל, "אז המון פעמים יש שיטות שבהן אפשר להצפין את המסר שרוצים להעביר במכתבים. זה יכול להיות כל מיני דברים."
"את יודעת מה?" הרהרה אשלי, "יכול להיות שאת צודקת… השאלה היא רק מאיפה להתחיל. יש כל כך הרבה צפנים שהוא יכול להשתמש בהם."
"בואו ניקח את המכתב האחרון שהוא קיבל." אמרה אריאל, היא הוציאה מהיומן דף, "התאריך כאן הוא ה24 בספטמבר. כלומר: ה24/9. אולי הם משתמשים בזה כדי להבין באיזה צופן משתמשים."
"את יודעת מה?" נזכרה לפתע ג'יין, "אני חושבת שראיתי פעם איזשהו רשימה ארוכה שהייתה אצלו. אולי זה זה."
"את יודעת אולי איפה הוא החביא את זה?" שאלה סנואו.
"אני חושבת שזה מאחורי הקופסה הכחולה במדף." היא אמרה.
יסמין הושיטה יד אל המדף שליד מיטתו של פול, הוציאה את הקופסה, ולקחה את הדף.
"וואו!" נדהמה יסמין, "מאיפה את יודעת את כל זה?"
"טוב…" הסמיקה ג'יין, "אפשר להגיד שהיינו די קרובים פעם…"
"את ופול?" חייכה סנואו חיוך ממזרי והתקרבה אל ג'יין, "אין מצב."
"זה היה לפני שנתיים!" קראה ג'יין.
"אני חושבת שהוא היה די רציני איתך, ג'יין." אמרה אריאל, "הוא כל הזמן דיבר עליך. הוא באמת אהב אותך."
"היינו בני 10!" אמרה ג'יין, "הוא לא אהב אותי!"
"מה זה משנה עכשיו?" אמרה אשלי, "יש לנו עבודה לעשות."
יסמין פתחה את הדף. "מה אנחנו מחפשות?" שאלה.
"טוב," אמרה אריאל, "יש המון צפנים שיש להם וריאציות שונות. אז זה כנראה צופן מספר 24 וריאציה 9."
"מספר 24…" עילעלה יסמין ברשימה, "צופן קיסר!"
"אז זה צופן קיסר, מספר 9," אמרה אריאל ויישרה את משקפיה, "כלומר, צריך לקחת כל אות ולהחליף אותה בתשע אותיות קדימה. כמו א' בי'"
"אין מצב שכל המכתב הזה הוא צופן," אמרה ג'יין, "זה ממש ארוך."
"אז אולי רק חלק מסוים." הציעה אריאל.
"ואיזה חלק?" שאלה יסמין.
"כנראה גם זה רמוז כאן איפשהו." הציעה סנואו.
"טוב, יש כאן משפט מודגש." אמרה יסמין.
"לא," ביטלה אריאל את דבריה, "זה בולט מדי. צריך לחפש משהו אחר. נניח, שיש מילים עם שינוי שבקושי שמים לב אליו."
"יש פה חלק מצונזר." אמרה יסמין, והצביעה על מספר משפטים שהוסתרו בצבע שחור.
"תני לי את זה." אמרה סנואו.
היא לקחה את הדף, וניגשה אל החלון.
"כתוב כאן:" הקריאה סנואו, "תפוכח גנ חש סחי פונה נור רתט כרי יטנ מכו ישר אס. עקסו, קרים שי טכר ייס טסט סקח שס חנר תרת…"
אריאל רשמה הכל בפנקס שלה, "עכשיו רק צריך לפתור הכל."
*****
"בנות!" נכנסה אריאנה לחדר בסערה, "אתן לא תאמינו מה קרה!"
"מה?" שאלו סופי, סקיי וסטפני שנדבקו גם הן בהתרגשות של אריאנה.
"הלכתי לדואר," אמרה אריאנה, "והייתה שם חבילה בשבילי!"
היא הוציאה מתיקה שקית קטנה.
"מה יש שם?" שאלה סופי.
"תנחשו." אמרה אריאנה.
"לא יודעת," אמרה סקיי, שהייתה נרגשת מדי כדי לחשוב, "מה זה?"
"זאת מצלמת ווידאו!" קראה אריאנה, היא הוציאה את הקופסה מהשקית.
"אההה!!" צרחו כולן בהתרגשות.
"נוכל לעשות עם זה המון דברים!" קראה סקיי.
"נוכל לפתוח ערוץ יוטיוב!" קראה סטפני.
"או לצלם סדרה!" קראה סופי.
"תירגעו, בנות," ניסתה אריאנה להרגיע את חברותיה, "יש לי כבר רעיון."
"זה ערוץ יוטיוב?" ניסתה סטפני.
"לא." אמרה אריאנה.
"סדרה?" שאלה סופי.
"לא." חזרה אריאנה.
"אז מה זה?" שאלה סקיי.
"אתן עוד תראו," אמרה אריאנה, וחיוך נמתח על פניה, "אתן עוד תראו."
*****
"טוב," קיבץ יאניס סביבו את הולד, סייליני, לונה ומאי, "זה היה יחסית טוב לאימון ראשון."
"אתה באמת חושב?" שאלה סייליני בהתרגשות.
"לא." אמר יאניס, "רובן לא יודעות אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר! איך אמורים לשחק ככה?"
"כנראה שלהקים קבוצת בנות היה רעיון גרוע למרות הכל." אמרה לונה באכזבה.
"אתן רציניות בנות?" נדהמה מאי, "אתן ראיתן אותן משחקות! יש להן פוטנציאל אדיר, ותשוקה לשחק! עם קצת אימונים אנחנו נצליח בגדול."
"קצת?" שאל יאניס.
"טוב," תיקנה מאי, "הרבה אימונים."
"בכל מקרה," החליפה הולד נושא, "סיימנו לעצב מדים וסמל."
היא הגישה למאמן שני ניירות.
על האחד היה מצויר בגדול סמל הקבוצה: מגן ורוד עם מתאר זהב, שבתוכו יש כדורגל תכלת. מסביב לכדור נכתבו באותיות גדולות: "SOWFC"  שזה ראשי תיבות של: "מועדון הכדורגל לנשים של בית היתומים סמרגון."
בדף השני היו מדי הקבוצה. שחולקו למדי בית, מדי חוץ ומדים שלישיים.
חולצת הבית הייתה בצבע תכלת עם פסים ורודים, ועליה סמל הקבוצה, והמכנסיים היו אף הם עם שרוכים ורודים.
חולצת החוץ הייתה ורודה עם צווארון תכלת, והמכנסיים חצי-חצי.
חולצת המדים השלישיים הייתה בצבע צהוב זוהר, עם פס ורוד שעובר באלכסון, והמכנסיים גם הם בצבע צהוב זוהר, אך הקו הורוד עבר בהם בקו ישר.
"כל הכבוד בנות!" החמיא להן יאניס, "עכשיו רק צריך לייצר את זה."
*****
"זה לא הגיוני." אמרה אריאל שוב ושוב, היא הסתובבה בחדר עם הפנקס בידה, וניסתה לפתור את הצופן ללא הועיל.
"מחרבש עה של ושא חרהצ?" הציצה יסמין, "מה זה יכול להיות?"
"אולי אנחנו פספנו כאן משהו," הציעה סנואו, "זה חייב להיות הצופן הפתור, הרי פתרנו את זה לפי קיסר 9!"
"תראי לי רגע את הפיתרון." ביקשה אשלי.
אריאל הביאה לה את הפנקס, ואשלי הסתכלה בו למשך דקה ארוכה.
"הבנתי מה הבעיה שלנו," אמרה, "רווחים."
"מה?" שאלה ג'יין, כמו כל השאר היא לא הבינה מה אשלי מנסה להגיד.
"צריך לסדר את הרווחים למילים הגיוניות," אמרה אשלי, "נניח, 'מחרבש עה של ושא חרהצ' אם מסתכלים על זה, זה בעצם 'מחר בשעה שלוש אחר הצ' ואם מצרפים לזה את המילים הבאות, יוצא 'מחר בשלוש אחר הצהריימ' כלומר, רק צריך להבין למה הכוונה כאן."
"אז למה אנחנו מחכות?" שאלה אריאל, "בואו נתחיל לפתור."

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.