~8~
שריקה חדה חתכה את האוויר.
"בנות! כולן אלי!" צעק המאמן יאניס.
עשרים וחמש בנות התקבצו סביבו.
"ברוכות הבאות לנבחרת הבנות של בית היתומים העירוני של סמרגון." אמר.
כמה בנות מחאו כפיים.
"אני אומר לכן מראש: אתן הולכות לעבוד כאן בפרך! אני לא מוכן לקבל שום 'נשברה לי הציפורן', 'אין לי כח' או 'זה יהרוס לי את השיער' ועוד חארטות כאלה. ברור?"
כמה ראשים הינהנו.
"אז מי שחושבת שהיא לא מסוגלת, יכולה ללכת," הוא הצביע לעבר היציאה מהמגרש, "מבטיח שאני לא אקח את זה אישית. קדימה!"
שלוש בנות שמאי לא ממש הכירה, הסתובבו לכיוון היציאה ושלחו חיוך חצי-מתנצל למאמן יאניס.
"עוד מישהי?" שאל יאניס, "לא? אוקיי. אז כל מי שנמצאת פה יודעת שהיא נכנסת עכשיו לאימונים מטורפים.
יהיו לפחות שלושה אימונים בשבוע, שעתיים כל אימון. זה ידרוש מכן השקעה מטורפת. ואני רוצה לקבל מכולכן את הכי טוב שלכן. מובן?"
שתיקה השתררה באזור. כולן ידעו שזוהי שאלה רטורית.
"יופי." המשיך האמאן יאניס, "עכשיו נתחיל באימון הראשון שלנו. אני מבקש מכל מי שהייתה בנבחרת של הבנים, וזה כולל אותך, מאי דייוידס, ללכת הצידה, ואני תכף אתן לכן משימה. בינתיים, כל שאר הבנות להתחיל לעשות מתיחות על הדשא."
מאי, לונה, סייליני, הולד ועוד כמה בנות, הלכו אל היציעים, והתמקמו במקום טוב.
המאמן יאניס ניגש אליהן.
"מכיוון שאתן לא צריכות את כל האימונים הבסיסיים של 'איך להחזיק כדור' וכל זה," פתח המאמן יאניס, "חשבתי שתעבדו בינתיים על סמל ומדים לקבוצה."
"אנחנו לא מתאמנות היום?" שאלה לונה בקול מעט מאוכזב.
"אני אתן לכן לשחק אחר כך כדי לתת קצת דוגמה לבנות האחרות." אמר המאמן יאניס, "ואתן צריכות גם לאסוף שמות ולקבל מספרים לכל אחת מהבנות. כמובן שהמספרים שלכן ישארו אותם מספרים שהיו לכן בנבחרת הקודמת."
המאמן יאניס ירד אל כר הדשא, ונתן שריקה.
מהר מאוד התאספו סביבו כל שאר הבנות.
"משהו ששכחתי להגיד מקודם," אמר, "לכל אימון צריך להביא מים, ולאחר שתקבלו את המדים, חובה להביא מדים. עכשיו אני רוצה להראות לכן כמה תרגילים בסיסיים בכדורגל."
*****
"אז מה הרעיון?" שאלה יסמין את אריאל בעודן רוכנות מעל יומנו של פול.
"אפשר להגיד שאני די פריקית של סרטי בלשים," פתחה אריאל, "אז המון פעמים יש שיטות שבהן אפשר להצפין את המסר שרוצים להעביר במכתבים. זה יכול להיות כל מיני דברים."
"את יודעת מה?" הרהרה אשלי, "יכול להיות שאת צודקת… השאלה היא רק מאיפה להתחיל. יש כל כך הרבה צפנים שהוא יכול להשתמש בהם."
"בואו ניקח את המכתב האחרון שהוא קיבל." אמרה אריאל, היא הוציאה מהיומן דף, "התאריך כאן הוא ה24 בספטמבר. כלומר: ה24/9. אולי הם משתמשים בזה כדי להבין באיזה צופן משתמשים."
"את יודעת מה?" נזכרה לפתע ג'יין, "אני חושבת שראיתי פעם איזשהו רשימה ארוכה שהייתה אצלו. אולי זה זה."
"את יודעת אולי איפה הוא החביא את זה?" שאלה סנואו.
"אני חושבת שזה מאחורי הקופסה הכחולה במדף." היא אמרה.
יסמין הושיטה יד אל המדף שליד מיטתו של פול, הוציאה את הקופסה, ולקחה את הדף.
"וואו!" נדהמה יסמין, "מאיפה את יודעת את כל זה?"
"טוב…" הסמיקה ג'יין, "אפשר להגיד שהיינו די קרובים פעם…"
"את ופול?" חייכה סנואו חיוך ממזרי והתקרבה אל ג'יין, "אין מצב."
"זה היה לפני שנתיים!" קראה ג'יין.
"אני חושבת שהוא היה די רציני איתך, ג'יין." אמרה אריאל, "הוא כל הזמן דיבר עליך. הוא באמת אהב אותך."
"היינו בני 10!" אמרה ג'יין, "הוא לא אהב אותי!"
"מה זה משנה עכשיו?" אמרה אשלי, "יש לנו עבודה לעשות."
יסמין פתחה את הדף. "מה אנחנו מחפשות?" שאלה.
"טוב," אמרה אריאל, "יש המון צפנים שיש להם וריאציות שונות. אז זה כנראה צופן מספר 24 וריאציה 9."
"מספר 24…" עילעלה יסמין ברשימה, "צופן קיסר!"
"אז זה צופן קיסר, מספר 9," אמרה אריאל ויישרה את משקפיה, "כלומר, צריך לקחת כל אות ולהחליף אותה בתשע אותיות קדימה. כמו א' בי'"
"אין מצב שכל המכתב הזה הוא צופן," אמרה ג'יין, "זה ממש ארוך."
"אז אולי רק חלק מסוים." הציעה אריאל.
"ואיזה חלק?" שאלה יסמין.
"כנראה גם זה רמוז כאן איפשהו." הציעה סנואו.
"טוב, יש כאן משפט מודגש." אמרה יסמין.
"לא," ביטלה אריאל את דבריה, "זה בולט מדי. צריך לחפש משהו אחר. נניח, שיש מילים עם שינוי שבקושי שמים לב אליו."
"יש פה חלק מצונזר." אמרה יסמין, והצביעה על מספר משפטים שהוסתרו בצבע שחור.
"תני לי את זה." אמרה סנואו.
היא לקחה את הדף, וניגשה אל החלון.
"כתוב כאן:" הקריאה סנואו, "תפוכח גנ חש סחי פונה נור רתט כרי יטנ מכו ישר אס. עקסו, קרים שי טכר ייס טסט סקח שס חנר תרת…"
אריאל רשמה הכל בפנקס שלה, "עכשיו רק צריך לפתור הכל."
*****
"בנות!" נכנסה אריאנה לחדר בסערה, "אתן לא תאמינו מה קרה!"
"מה?" שאלו סופי, סקיי וסטפני שנדבקו גם הן בהתרגשות של אריאנה.
"הלכתי לדואר," אמרה אריאנה, "והייתה שם חבילה בשבילי!"
היא הוציאה מתיקה שקית קטנה.
"מה יש שם?" שאלה סופי.
"תנחשו." אמרה אריאנה.
"לא יודעת," אמרה סקיי, שהייתה נרגשת מדי כדי לחשוב, "מה זה?"
"זאת מצלמת ווידאו!" קראה אריאנה, היא הוציאה את הקופסה מהשקית.
"אההה!!" צרחו כולן בהתרגשות.
"נוכל לעשות עם זה המון דברים!" קראה סקיי.
"נוכל לפתוח ערוץ יוטיוב!" קראה סטפני.
"או לצלם סדרה!" קראה סופי.
"תירגעו, בנות," ניסתה אריאנה להרגיע את חברותיה, "יש לי כבר רעיון."
"זה ערוץ יוטיוב?" ניסתה סטפני.
"לא." אמרה אריאנה.
"סדרה?" שאלה סופי.
"לא." חזרה אריאנה.
"אז מה זה?" שאלה סקיי.
"אתן עוד תראו," אמרה אריאנה, וחיוך נמתח על פניה, "אתן עוד תראו."
*****
"טוב," קיבץ יאניס סביבו את הולד, סייליני, לונה ומאי, "זה היה יחסית טוב לאימון ראשון."
"אתה באמת חושב?" שאלה סייליני בהתרגשות.
"לא." אמר יאניס, "רובן לא יודעות אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר! איך אמורים לשחק ככה?"
"כנראה שלהקים קבוצת בנות היה רעיון גרוע למרות הכל." אמרה לונה באכזבה.
"אתן רציניות בנות?" נדהמה מאי, "אתן ראיתן אותן משחקות! יש להן פוטנציאל אדיר, ותשוקה לשחק! עם קצת אימונים אנחנו נצליח בגדול."
"קצת?" שאל יאניס.
"טוב," תיקנה מאי, "הרבה אימונים."
"בכל מקרה," החליפה הולד נושא, "סיימנו לעצב מדים וסמל."
היא הגישה למאמן שני ניירות.
על האחד היה מצויר בגדול סמל הקבוצה: מגן ורוד עם מתאר זהב, שבתוכו יש כדורגל תכלת. מסביב לכדור נכתבו באותיות גדולות: "SOWFC"  שזה ראשי תיבות של: "מועדון הכדורגל לנשים של בית היתומים סמרגון."
בדף השני היו מדי הקבוצה. שחולקו למדי בית, מדי חוץ ומדים שלישיים.
חולצת הבית הייתה בצבע תכלת עם פסים ורודים, ועליה סמל הקבוצה, והמכנסיים היו אף הם עם שרוכים ורודים.
חולצת החוץ הייתה ורודה עם צווארון תכלת, והמכנסיים חצי-חצי.
חולצת המדים השלישיים הייתה בצבע צהוב זוהר, עם פס ורוד שעובר באלכסון, והמכנסיים גם הם בצבע צהוב זוהר, אך הקו הורוד עבר בהם בקו ישר.
"כל הכבוד בנות!" החמיא להן יאניס, "עכשיו רק צריך לייצר את זה."
*****
"זה לא הגיוני." אמרה אריאל שוב ושוב, היא הסתובבה בחדר עם הפנקס בידה, וניסתה לפתור את הצופן ללא הועיל.
"מחרבש עה של ושא חרהצ?" הציצה יסמין, "מה זה יכול להיות?"
"אולי אנחנו פספנו כאן משהו," הציעה סנואו, "זה חייב להיות הצופן הפתור, הרי פתרנו את זה לפי קיסר 9!"
"תראי לי רגע את הפיתרון." ביקשה אשלי.
אריאל הביאה לה את הפנקס, ואשלי הסתכלה בו למשך דקה ארוכה.
"הבנתי מה הבעיה שלנו," אמרה, "רווחים."
"מה?" שאלה ג'יין, כמו כל השאר היא לא הבינה מה אשלי מנסה להגיד.
"צריך לסדר את הרווחים למילים הגיוניות," אמרה אשלי, "נניח, 'מחרבש עה של ושא חרהצ' אם מסתכלים על זה, זה בעצם 'מחר בשעה שלוש אחר הצ' ואם מצרפים לזה את המילים הבאות, יוצא 'מחר בשלוש אחר הצהריימ' כלומר, רק צריך להבין למה הכוונה כאן."
"אז למה אנחנו מחכות?" שאלה אריאל, "בואו נתחיל לפתור."

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?

השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

ועכשיו דממה. 

;)

עוד יצירות לגנזכי הלב. 

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"