"מה הפחד הגדול ביותר שלך?", היא שאלה, נותנת לשאלה להדהד באוויר.
הוא לא ענה ישר. הוא הרים את רגלו מתנוחת הישיבה המזרחית, תלש גבעול קטן של דשא ומולל אותו בין אצבעותיו.
הוא הפך בדעתו עוד מספר פעמים ולבסוף הפטיר, ספק במבוכה ספק בתסכול, "אינני יודע."
היא, כמובן, לא ציפתה ממנו לתשובה ברורה, שהרי היתה זו שאלה שמצריכה זמן וחשיבה, מי כמוה ידעה זאת; אך בכל זאת חשה אכזבה קלה.
היא הסבה את פניה והביטה אל עבר הדרך הראשית, בה אחרוני האנשים נראו ממהרים לעיסוקיהם. כמה נוח להיות עסוק, היא הרהרה. היא השתעשעה במחשבה שהיא תחליף אותם יום אחד, הולכת במהירות, יד אחת אוחזת בעבודותיה ויד שניה אוחזת בידו של-
קולו החזיר אותה באחת למציאות,
"ומהו הפחד הגדול ביותר שלך?"
היא השתהתה בטרם ענתה.
"הפחד הגדול ביותר שלי הוא הלא-נודע. לא ההבנה שאני לא יודעת; אני חושבת שיש בי ענווה לקבל זאת בלב שלם. לא, מה שמפחיד אותי הוא הלא-נודע עצמו. הוא המונע ממני להצטרף לשיחות רבות משתתפים, שהרי אין לדעת איך והאם אתקבל בשיחה; האם אנסה להתערב ויהסו אותי, האם אשתדל להוסיף אך תכף ידחקו בי במרפק לבל אקטע את השיחה; או שמא יאזינו לי ויודו על הצטרפותי. האפשרות בה אצא מושפלת מבעיתה אותי פי כמה מתרחיש בו אצא זקופה, ואותו הלא-נודע גורם לי להסתמך על האפשרות הראשונה.
הוא הוא החוסם אותי מלנסות דברים חדשים; שהרי אם אכשל, ואם אצליח, לא אוכל לדעת זאת בטרם אתחיל, ושוב אותו הלא-נודע אינו מאפשר לי לסמוך בבטחה על הסטטיסטיקות שיבטיחו לי תשובה חד משמעית כל שהיא.
הוא המונע ממני לצפות בהצגות בהן השקט הוא שחקן ראשי; הבהלה שאוחזת בי אל מול התחושה והידיעה שעומד להתרחש דבר מה שאיני יכולה להתכונן אליו, מגמדת כל תחושת הנאה שאוכל לשאוב אי פעם מההצגה.
אני מדמה את הלא-נודע לדמות חמקמקה וזריזה, העומדת לפרוץ לקראתי כל אימת שאני צועדת לאנשהוא. וכל זמן שאתכונן לעימות עם הלא-נודע, כמה שאמתין לו וכמה שאצפה לחוש את ידו הולמת על פני, וכבר ארגיש את מגע הכאב במוחשיות איומה, הוא לא יופיע. ובדיוק כשאתחיל לקוות ולהאמין שהנה, עלי הוא ויתר- יופיע הלא-נודע השועט, יחמוק תחת ידי המושטת, ויפגע בבעיטה מכוונת היטב בליבה של זו העומדת מאחורי.
אין דרך בה אוכל להכין את נפשי, ליבי או רוחי לכל דבר שעלול להגיע אלי, טוב או רע ככל שיהיה.
אינני יודעת מה יתפתח בקשר בינינו, בתום לימודיי, או אפילו כשאהיה זקנה כל כך עד שמשהו יהיה חייב להביא למותי- ולכן אפשרויות אלו מפחידות אותי יותר מכל. לא כי אני מפחדת מהן עצמן, אלא כי הלא-נודע מרחף מעל כל אחת מהן, ושפתיו מתוחות לחיוך דק וקר, שלעולם לא אוכל לדעת את משמעותו; עד שכבר יהיה מאוחר מדי."
היא השתתקה פתאום, נבהלת מאורך הנאום הבלתי צפוי.
הוא לא אמר דבר, והיא לא העזה להביט לכיוונו.
"אתה יודע," היא הוסיפה בהיסוס קל, "ייתכן שאחשוב על כך שוב, ואגלה פחד חדש וגדול עוד יותר. לעולם איני יודעת האם הגעתי לתשובה שמניחה את דעתי, או שזו תנוע באי נוחות בעוד כמה זמן."
היא נעצרה וגיחכה לרגע, מבינה שהנה הלא-נודע נדחף לה בפעם המי-יודע-כמה אל התחושות והמילים.
"אך אני חייבת לציין," היא הוסיפה בשקט, "שלעת עתה, הלא-נודע נורא מספיק."
והוא הגיב רק, "ללא ספק."
הוא לא ענה ישר. הוא הרים את רגלו מתנוחת הישיבה המזרחית, תלש גבעול קטן של דשא ומולל אותו בין אצבעותיו.
הוא הפך בדעתו עוד מספר פעמים ולבסוף הפטיר, ספק במבוכה ספק בתסכול, "אינני יודע."
היא, כמובן, לא ציפתה ממנו לתשובה ברורה, שהרי היתה זו שאלה שמצריכה זמן וחשיבה, מי כמוה ידעה זאת; אך בכל זאת חשה אכזבה קלה.
היא הסבה את פניה והביטה אל עבר הדרך הראשית, בה אחרוני האנשים נראו ממהרים לעיסוקיהם. כמה נוח להיות עסוק, היא הרהרה. היא השתעשעה במחשבה שהיא תחליף אותם יום אחד, הולכת במהירות, יד אחת אוחזת בעבודותיה ויד שניה אוחזת בידו של-
קולו החזיר אותה באחת למציאות,
"ומהו הפחד הגדול ביותר שלך?"
היא השתהתה בטרם ענתה.
"הפחד הגדול ביותר שלי הוא הלא-נודע. לא ההבנה שאני לא יודעת; אני חושבת שיש בי ענווה לקבל זאת בלב שלם. לא, מה שמפחיד אותי הוא הלא-נודע עצמו. הוא המונע ממני להצטרף לשיחות רבות משתתפים, שהרי אין לדעת איך והאם אתקבל בשיחה; האם אנסה להתערב ויהסו אותי, האם אשתדל להוסיף אך תכף ידחקו בי במרפק לבל אקטע את השיחה; או שמא יאזינו לי ויודו על הצטרפותי. האפשרות בה אצא מושפלת מבעיתה אותי פי כמה מתרחיש בו אצא זקופה, ואותו הלא-נודע גורם לי להסתמך על האפשרות הראשונה.
הוא הוא החוסם אותי מלנסות דברים חדשים; שהרי אם אכשל, ואם אצליח, לא אוכל לדעת זאת בטרם אתחיל, ושוב אותו הלא-נודע אינו מאפשר לי לסמוך בבטחה על הסטטיסטיקות שיבטיחו לי תשובה חד משמעית כל שהיא.
הוא המונע ממני לצפות בהצגות בהן השקט הוא שחקן ראשי; הבהלה שאוחזת בי אל מול התחושה והידיעה שעומד להתרחש דבר מה שאיני יכולה להתכונן אליו, מגמדת כל תחושת הנאה שאוכל לשאוב אי פעם מההצגה.
אני מדמה את הלא-נודע לדמות חמקמקה וזריזה, העומדת לפרוץ לקראתי כל אימת שאני צועדת לאנשהוא. וכל זמן שאתכונן לעימות עם הלא-נודע, כמה שאמתין לו וכמה שאצפה לחוש את ידו הולמת על פני, וכבר ארגיש את מגע הכאב במוחשיות איומה, הוא לא יופיע. ובדיוק כשאתחיל לקוות ולהאמין שהנה, עלי הוא ויתר- יופיע הלא-נודע השועט, יחמוק תחת ידי המושטת, ויפגע בבעיטה מכוונת היטב בליבה של זו העומדת מאחורי.
אין דרך בה אוכל להכין את נפשי, ליבי או רוחי לכל דבר שעלול להגיע אלי, טוב או רע ככל שיהיה.
אינני יודעת מה יתפתח בקשר בינינו, בתום לימודיי, או אפילו כשאהיה זקנה כל כך עד שמשהו יהיה חייב להביא למותי- ולכן אפשרויות אלו מפחידות אותי יותר מכל. לא כי אני מפחדת מהן עצמן, אלא כי הלא-נודע מרחף מעל כל אחת מהן, ושפתיו מתוחות לחיוך דק וקר, שלעולם לא אוכל לדעת את משמעותו; עד שכבר יהיה מאוחר מדי."
היא השתתקה פתאום, נבהלת מאורך הנאום הבלתי צפוי.
הוא לא אמר דבר, והיא לא העזה להביט לכיוונו.
"אתה יודע," היא הוסיפה בהיסוס קל, "ייתכן שאחשוב על כך שוב, ואגלה פחד חדש וגדול עוד יותר. לעולם איני יודעת האם הגעתי לתשובה שמניחה את דעתי, או שזו תנוע באי נוחות בעוד כמה זמן."
היא נעצרה וגיחכה לרגע, מבינה שהנה הלא-נודע נדחף לה בפעם המי-יודע-כמה אל התחושות והמילים.
"אך אני חייבת לציין," היא הוסיפה בשקט, "שלעת עתה, הלא-נודע נורא מספיק."
והוא הגיב רק, "ללא ספק."
