סמיך סמיך, שאפשר ללטף ולחבק, ולגרד לו באוזן וללחוש לו סודות. חושך כזה, ממשי, שאפשר להרגיש ולשחק בו. לאט לאט ואז מהר מהר.
היה שקט, שנוצר מהרגע. ומכות ושריטות והתנגשויות ובריחות. היו ילדים, שהם כמו ילדים, רק שטויות הם מכירים. לטפס עד למעלה בסולם ואז ליפול. לעשות ערימה של כריות ושמיכות עד לחלון, להציץ לשניה ולהתרסק. אחח זה כיף.
ואמרת שמחר בבוקר זה יגמר, אתה מכיר את זה נו, תמיד כשטוב זה נגמר. והכרתי את זה גם, ופחדתי והסתובבתי לצד השני ולחשתי מהר מהר שרק לא זה. רק לא. רק לא. רק. לא. זה. אלוהימוש פליז.
אתה כנראה לא אוהב שקוראים לך אלוהימוש.
כי זה נגמר.
נגמר כזה בטעם חמוץ מריר כזה של קפה מחלב מקולקל שעמד לי בלב, אז הקאתי אותו שלא יהיה לי קלקול קיבה.
אבל אז לא היה לי לב. נו נו, לא נורא.
הלכתי לשירותים ובמראה הייתה ילדה עם עיניים של זקנה וידיים כאלה. והשפתיים שלה רטטו אז שאלתי אותה אם היא רוצה לבכות והיא שברה אותי, ולמראה ירד דם. יופי, שיזלוג, שיזלוג במקום הדמעות. שירד באיטיות מעצבנת כזאת,לפחות זה.יופי. עוד.
עוד, יופי.
רוצה עוד קצת לטעום מהיופי הזה, השקוף, הנעלם. המתמוסס, הבורח ממני. הנושק לי בעדינות מרפרפת ונעלם לפני שאני מספיקה לתפוס בו ולהתחנן, ולדרוש, ולהתפתל ולהתרות, שישאר. רק הלילה, עוד טיפונת, יופי. עוד טיפ טיפ יופי כזה.

