"לבד. בודד."
הוא גילגל את המילים על לשונו, כמו בוחן את טעמן. "מה ההבדל?"
צל חיוך של סיפוק חלף על פניה. "זו שאלה נחמדה. פשוטה, בעיניי, אם כי לא בדקתי את התשובה שאני אוהבת להעניק לעצמי, בצורה עמוקה מדי. אבל היא מספקת אותי, מה שאניח שמספיק.
לבד, ובודד, 2 מילים. "לבד" מתארת מציאות, "בודד" מתארת הרגשה.
אני יכולה להיות לבד, ויכולה לחוש בודדה. אני יכולה להיות לבד, ועם זאת לא להרגיש בדידות. אם, לצורך הדוגמא, אשהה ללא אנשים נוספים בבית ואשוחח עם אדם בטלפון. על אף שטכנית אהיה לבד, לא ארגיש בדידות, כיוון שאותו אדם איתי בליבו. אך "ליבו", הוא ההופך את העניין לתחושתי ולא לטכנית.
ועל אותו העיקרון, אוכל לומר שאינני לבד בבית, ובכל זאת אני מרגישה בודדה בו, משלל סיבות אפשריות. בשל פער ביני לבין האנשים הסובבים אותי ברמה החברתית או הגילאית, בשל פער במקום הנפשי, וכן הלאה. אין הדבר מוחק את עצם נוכחותם בבית, אך אין הוא בהכרח משפיע על ההרגשה שלי בעניין.
וכן, אוכל להיות לבד, ובנוסף לחוש בבדידות, וכמו כן- אוכל לא להיות לבדי וגם לא לחוש בודדה.
אם כך, אולי כדאי שאנסח מחדש:
המילה "לבד", מתארת מציאות טכנית, בעוד המילה "בודד" מתארת מציאות רגשית",
היא משכה בכתפיה, "מי קבע שהרגש אמיתי פחות מהמוחשיות?"
הוא הירהר במילותיה כמה רגעים.
"אם כן", הוא אמר בכובד ראש, "אם נדרג את ארבעת התרחישים מהטוב ביותר לנורא ביותר, הייתי אומר שהתרחיש הטוב והאידיאלי ביותר הוא לא להיות לבד, ולא לחוש בדידות.
ואילו הנורא ביותר הוא תרחיש בו לא אהיה לבד, ובכל זאת אחוש בדידות; כיוון שזה אומר שלא משנה מה יקרה מסביבי, תמיד אשאר בודד, כי הרגש שלי הוא הוא הקובע הבלעדי, והוא קובע שאני בודד."
היא קימטה את מצחה.
"אך אם בעצם הגורם הקובע הוא הנפש, האם התרחיש האידיאלי ביותר הוא לא ההוא שבו אהיה לבד, ועם זאת לא אחוש בדידות?"
ושניהם שתקו, חוככים בדעתם, ואינם בודדים.
הוא גילגל את המילים על לשונו, כמו בוחן את טעמן. "מה ההבדל?"
צל חיוך של סיפוק חלף על פניה. "זו שאלה נחמדה. פשוטה, בעיניי, אם כי לא בדקתי את התשובה שאני אוהבת להעניק לעצמי, בצורה עמוקה מדי. אבל היא מספקת אותי, מה שאניח שמספיק.
לבד, ובודד, 2 מילים. "לבד" מתארת מציאות, "בודד" מתארת הרגשה.
אני יכולה להיות לבד, ויכולה לחוש בודדה. אני יכולה להיות לבד, ועם זאת לא להרגיש בדידות. אם, לצורך הדוגמא, אשהה ללא אנשים נוספים בבית ואשוחח עם אדם בטלפון. על אף שטכנית אהיה לבד, לא ארגיש בדידות, כיוון שאותו אדם איתי בליבו. אך "ליבו", הוא ההופך את העניין לתחושתי ולא לטכנית.
ועל אותו העיקרון, אוכל לומר שאינני לבד בבית, ובכל זאת אני מרגישה בודדה בו, משלל סיבות אפשריות. בשל פער ביני לבין האנשים הסובבים אותי ברמה החברתית או הגילאית, בשל פער במקום הנפשי, וכן הלאה. אין הדבר מוחק את עצם נוכחותם בבית, אך אין הוא בהכרח משפיע על ההרגשה שלי בעניין.
וכן, אוכל להיות לבד, ובנוסף לחוש בבדידות, וכמו כן- אוכל לא להיות לבדי וגם לא לחוש בודדה.
אם כך, אולי כדאי שאנסח מחדש:
המילה "לבד", מתארת מציאות טכנית, בעוד המילה "בודד" מתארת מציאות רגשית",
היא משכה בכתפיה, "מי קבע שהרגש אמיתי פחות מהמוחשיות?"
הוא הירהר במילותיה כמה רגעים.
"אם כן", הוא אמר בכובד ראש, "אם נדרג את ארבעת התרחישים מהטוב ביותר לנורא ביותר, הייתי אומר שהתרחיש הטוב והאידיאלי ביותר הוא לא להיות לבד, ולא לחוש בדידות.
ואילו הנורא ביותר הוא תרחיש בו לא אהיה לבד, ובכל זאת אחוש בדידות; כיוון שזה אומר שלא משנה מה יקרה מסביבי, תמיד אשאר בודד, כי הרגש שלי הוא הוא הקובע הבלעדי, והוא קובע שאני בודד."
היא קימטה את מצחה.
"אך אם בעצם הגורם הקובע הוא הנפש, האם התרחיש האידיאלי ביותר הוא לא ההוא שבו אהיה לבד, ועם זאת לא אחוש בדידות?"
ושניהם שתקו, חוככים בדעתם, ואינם בודדים.
