היה זה לילה ארוך. רוטבאום (עצאדום) ניווט כל הלילה ההוא ותיק הלאו שיפשף את כתפיו ואת מותניו (מה שאנו מכנים שווארמות ושכפצת). רוטבאוום שחביריו כינו אותו עצאדום ניווט טוב באותו לילה. אחרי כמה קילומטרים טובים של ניווט ועוד ארבע - חמש סיגריות מצא רוטבאום את ג'וֹנַַס (יונתן). וג'ונס.
ג'ונס מבורבר של היישמור, שזה אומר מבורבר של העולמות. בקיצור הלך לאיבוד ( "מקום שנראה דומה לכל מקום אחר שהיית בו עם קצת הרים, עץ ושביל - מוצאים בד"כ בניווטים" - ספר המקומות חלק א).
"כמה עוד יא ג'ונס...."
-"מי זה?"
"זה אני, רוטבאוום"
-"אה, יאגבר יא בנז&₪ה. איזה ניווט. הא?"
טפיחות על השכם.
"אז מה... התברברת?"
-"אל תשאל, אין לי מושג איך להגיע לנ.צ. השני שלי. איפה אנחנו בכלל?"
ורוטבאום שאיננו צהוב כלל וכלל שולף מפה וסיגריה ומראה לו מיקום משוער.
לאחר מבט ארוך במפה. סיבובה לכל צד, מבטים חסרי פשר לצדדים הם מבינים טוב מאוד שלשניהם אין מושג ירוק על איפה הם למען ה.
רוטבאוום מדליק עוד סיגריה וחוכך בדעתו מה לעשות.
"בוא נלך כמו בשיר של אהוד בנאי לעזאזל"
-"מה?"
"כן... אתה לא מכיר? שעת בין הערביים... יצחק שן זהב היה מפקד ביחידה מובחרת..."
-"די נו... אתה והשטויות. עזוב"
"אני הולך לשם... יהיה צחוקים, נגיד שהתברברתי וחברתי אילך. במילא נקבל שבת לפחות שיהיה מגניב. ימצאו אותנו רחוק בתל אביב. נהיה אגדות ביחידה"
- "יאללה, כוסומו הניווט"
וכך הלכו להם רוטבאוום וג'ונס לעזאזל.
איפה החילזון בכל זה? הוא יגיע.
שיח, שביל, אורות, הילה, סבך, שביל, גדר, סיגריה, חיפושים בקשר, סבך, כיפה, שלוחה, ערוץ, "אין לי קליטה...", כיפה, ישוב, אנשים טובים מביאים אוכל, כיפה, גדר, סיגריה.
ואז צוק. רוטבאוום וג'ונס נזהרים לא ליפול וכבר העסק נהיה די גרוע. הבוקר האיר, המיים נגמרו, אין קשר ואין להם שום מושג איפה הם. הם כבר התחילו להתגעגע לבית (זאת אומרת לבסיס) ואפילו לרמי הסמל האכזר, לשבת שמירות, להכל...
מרחוק הם רואים דמות מוזרה קצת....
"היי, אתה... אתה מהפלסר?"
-"לא"
הדמות מתקרבת ונראית מוזר יותר ויותר. מין ילד עם מצנפת מוזרה וכל כולו נראה להם מאוד מאוד מוכר.
"סנופקין..."
-"כן אחי... זה אני"
"וואלה... מה אתה עושה פה?
אני לא הוזה, נכון?"
-"שוב פעם..."
סנופקין מגלגל עיניים.
-"כן זה אני, מהמומינים. עם הסיומת הגרועה, מתעורר וזה רק חלום ומאז אני פה. נודד"
"מה אתה מחפש בארץ?"
- "האמת עושה את השביל, אתה יודע...
חזרתי מהודו ועכשיו השביל.
מלמטה כמובן"
"הזיה אחי... ג'ונס... החברה לא יאמינו לנו" אומר רוטבאוום.
-"אז מה חברים... מה אתכם? בסיירת?"
"כן אתה יודע..."
יושבים ומעשנים מקטרת וסנופקין מעלה זכרונות
על הסיירת של פעם, ואיך פעם היה טוב יותר ועל דמויות אגדיות 'מומינאבא כאלה' סבא פז"מ.
"תשמע סנוף... אנחנו בבעיה. חייבים להגיע לנ.סוף עד 0900 אחרת אנחנו מרותקים עד סוף השנה"
- "באמת בעיה... אבל יש פתרון"
סנופקין מכניס את ידו לתוך התיק ושולף משם קונכיה.
-"זה שבלול הפלא, עליכם לאכול אותו ותהיו בנ.סוף עם כל הנ.צ. אף אחד לא ידע שחברתם או שלא עניתם בקשר"
- "אבל זה רק כי אתם אחים בלב"
סנופקין נכנס בעצמו לתוך התיק ונעלם
רוטבאוום הביט בג'ונס שהביט ברוטבאוום שהביט בחילזושבלול .
עת לעשות לה' הפרו תורתך, ויאכל רוטבאוום את השבלול ויגיע לנ.סוף. וירא הסמל והנה שני נווטים קרבים אליו. ויקח את העט ויסמן את זמן ההגעה. וישמח רוטבאוום וגם ג'ונס. וינצלו מן השבת.
והשבלול בבטנו של רוטבאוום גם שמח קצת.
ג'ונס מבורבר של היישמור, שזה אומר מבורבר של העולמות. בקיצור הלך לאיבוד ( "מקום שנראה דומה לכל מקום אחר שהיית בו עם קצת הרים, עץ ושביל - מוצאים בד"כ בניווטים" - ספר המקומות חלק א).
"כמה עוד יא ג'ונס...."
-"מי זה?"
"זה אני, רוטבאוום"
-"אה, יאגבר יא בנז&₪ה. איזה ניווט. הא?"
טפיחות על השכם.
"אז מה... התברברת?"
-"אל תשאל, אין לי מושג איך להגיע לנ.צ. השני שלי. איפה אנחנו בכלל?"
ורוטבאום שאיננו צהוב כלל וכלל שולף מפה וסיגריה ומראה לו מיקום משוער.
לאחר מבט ארוך במפה. סיבובה לכל צד, מבטים חסרי פשר לצדדים הם מבינים טוב מאוד שלשניהם אין מושג ירוק על איפה הם למען ה.
רוטבאוום מדליק עוד סיגריה וחוכך בדעתו מה לעשות.
"בוא נלך כמו בשיר של אהוד בנאי לעזאזל"
-"מה?"
"כן... אתה לא מכיר? שעת בין הערביים... יצחק שן זהב היה מפקד ביחידה מובחרת..."
-"די נו... אתה והשטויות. עזוב"
"אני הולך לשם... יהיה צחוקים, נגיד שהתברברתי וחברתי אילך. במילא נקבל שבת לפחות שיהיה מגניב. ימצאו אותנו רחוק בתל אביב. נהיה אגדות ביחידה"
- "יאללה, כוסומו הניווט"
וכך הלכו להם רוטבאוום וג'ונס לעזאזל.
איפה החילזון בכל זה? הוא יגיע.
שיח, שביל, אורות, הילה, סבך, שביל, גדר, סיגריה, חיפושים בקשר, סבך, כיפה, שלוחה, ערוץ, "אין לי קליטה...", כיפה, ישוב, אנשים טובים מביאים אוכל, כיפה, גדר, סיגריה.
ואז צוק. רוטבאוום וג'ונס נזהרים לא ליפול וכבר העסק נהיה די גרוע. הבוקר האיר, המיים נגמרו, אין קשר ואין להם שום מושג איפה הם. הם כבר התחילו להתגעגע לבית (זאת אומרת לבסיס) ואפילו לרמי הסמל האכזר, לשבת שמירות, להכל...
מרחוק הם רואים דמות מוזרה קצת....
"היי, אתה... אתה מהפלסר?"
-"לא"
הדמות מתקרבת ונראית מוזר יותר ויותר. מין ילד עם מצנפת מוזרה וכל כולו נראה להם מאוד מאוד מוכר.
"סנופקין..."
-"כן אחי... זה אני"
"וואלה... מה אתה עושה פה?
אני לא הוזה, נכון?"
-"שוב פעם..."
סנופקין מגלגל עיניים.
-"כן זה אני, מהמומינים. עם הסיומת הגרועה, מתעורר וזה רק חלום ומאז אני פה. נודד"
"מה אתה מחפש בארץ?"
- "האמת עושה את השביל, אתה יודע...
חזרתי מהודו ועכשיו השביל.
מלמטה כמובן"
"הזיה אחי... ג'ונס... החברה לא יאמינו לנו" אומר רוטבאוום.
-"אז מה חברים... מה אתכם? בסיירת?"
"כן אתה יודע..."
יושבים ומעשנים מקטרת וסנופקין מעלה זכרונות
על הסיירת של פעם, ואיך פעם היה טוב יותר ועל דמויות אגדיות 'מומינאבא כאלה' סבא פז"מ.
"תשמע סנוף... אנחנו בבעיה. חייבים להגיע לנ.סוף עד 0900 אחרת אנחנו מרותקים עד סוף השנה"
- "באמת בעיה... אבל יש פתרון"
סנופקין מכניס את ידו לתוך התיק ושולף משם קונכיה.
-"זה שבלול הפלא, עליכם לאכול אותו ותהיו בנ.סוף עם כל הנ.צ. אף אחד לא ידע שחברתם או שלא עניתם בקשר"
- "אבל זה רק כי אתם אחים בלב"
סנופקין נכנס בעצמו לתוך התיק ונעלם
רוטבאוום הביט בג'ונס שהביט ברוטבאוום שהביט בחילזושבלול .
עת לעשות לה' הפרו תורתך, ויאכל רוטבאוום את השבלול ויגיע לנ.סוף. וירא הסמל והנה שני נווטים קרבים אליו. ויקח את העט ויסמן את זמן ההגעה. וישמח רוטבאוום וגם ג'ונס. וינצלו מן השבת.
והשבלול בבטנו של רוטבאוום גם שמח קצת.
