זה התחיל בטפטוף קטן..רעש חלש כזה..כמו תוף בשיר שקט..
וזה המשיך במטר. כמו מקצב רעשני שוטף את כל הזוהמה שהשאיר הקיץ. את הזוהמה הנפשית. את הלכלוך..
מביא איתו טוהר. מביא איתו שלווה את "שלוות החורף".
ואחרי המטר..מגיע גם הריח המשכר. הריח שטורף את החושים "ריח החורף".
עטוף במעיל טוב.יוצא החוצה. יוצא לגעת באהובי שבא לבקר..
יוצא להריח אותו. לחוש את השלווה.לגעת ברוגע המושלם. לנגן איתו ביחד את המנגינה..
הרחוב. מתרוקן כולם בורחים לבתים..תופסים מחסה..
תברח צועקים לעברי אתה עוד תצטנן..
ואני..לא בורח. נשאר להרגיש אותך..אני נשאר להרגיש את עצמי..
כולם בורחים ..הם לא בורחים מהחורף הם בורחים מעצמם..
הם רגילים לקיץ ים מסיבות וטיולים..
הם רגילים לחיות ברדיפה..לחיות בחיפושים..
הם לא רגילים לרוגע המושלם..לשלווה הקסומה.לרעש של הגשם שמרפא את הלב..
הם לא רגילים להיות ילד לכמה רגעים..ילד טוב ותמים ..ילד שרוצה רק לאהוב..ילד שרוצה להיות רק טוב..
אבל אתה חורף..יודע רק לאכזב..
משנה לשנה אתה בקושי בא. רק לימים בודדים אתה מגיע.
אתה יודע שאני צריך אותך כל כך..
אתה יודע שכל הקיץ אני חולם רק עליך..
ואתה לא בא..
מי ישלים אותך חורף..מי ישים לי מראה ללב..
מי ירפא בי את זוהמת הקיץ..
מי ירגיע את רוחי הסוערה
מי ינגן לי במנגינה קסומה.
מי יטריף את חושי בריח כובש..
"משיב הרוח ומוריד הגשם"

