ידעתם שאפשר להדחיק משהו שקרה לך כ"כ עמוק עד רמה שלא זוכרים שזה קרה?
לא האמנתי לזה.
לא האמנתי בזה.
לא הבנתי את זה.
עד ש-
נזכרתי. היום.
ששבועות שלמים הסתובבתי בתחושה שזה היה חלום.
שזה לא קרה באמת.
עד שזה קרה שוב.
ואז
ואז.
לא הצלחתי להבין איך זה מודחק ככה.
איך מגיעים לרמה שלא זוכרים.
ואז, הבנתי.
הבנתי כמה זה נורא ואכזרי ומרושע.
הבנתי מה שלא רציתי להבין.
הבנתי שאין לברוח ממה שקורה פה.
זה עיניין של זמן עד שזה עולה למודעות בחזרה.
וזה נורא. נורא נורא נורא ברמות שאין לתאר.
מהות חיי היא לברוח.
כל כולי בורחת מכל דבר שקורה לי.
היום שהכל ינחת עלי.
אלוהים יודע איך נעבור אותו.
בנתיים אני שם,
רואה ומבינה מה המחיר ההדחקה.
מזועזעת כואבת ושבורה.
ויודעת
יודעת שאם את זה מסתירים עכשיו.
אבדנו.
הכל לחינם
כל הדרך כל העבודה כל המלחמה
הכל נהרס אם לא נותנים לזה מקום.
(אתה לא יכול לעשות את זה.
זה ככ אכזרי באמת
לא מבינה איך אתה מסוגל להגיע למצב הזה.
לפגוע ולפגוע ושוב פעם לפגוע.
די. תעצור.
תן לנו לנשום
תן לנו לקום בבוקר ולחיות חיים פשוטים.
בלי פחד מה יקרה בעוד שעה או בעוד יומיים.
תבין שאלו לא חיים.
זה הישרדות.
ומי רוצה לשרוד עם כאלה חיים. )