אני מתחת לגיל 20 והייתי רוצה קצת לשתף בתחושות שלי..
כחלק מחיים במקום מעורב גדלתי עם בנים. מאז שאני קטנה אני זוכרת כל מיני התאהבויות, אפילו היו לי כמה "חברים".
אני זוכרת שבתור ילדה הייתי ילדה מאוד פלרטטנית, מדברת עם בנים, מחפשת צומי..
היום ב"ה זה לא ככה, והרמה הדתית והרוחנית שלי עלתה מאוד (ברוך ה'. באמת.)
אבל אני מרגישה שמשהו מהמנטליות ההיא לא משחרר ממני.
בכל מקום שאני נמצאת ויש בנים אני אוטומטית מרגישה יותר בנוח איתם, תמיד מסמנת לי בראש מישהו אופציונלי (גם אם הוא באמת לא הטעם שלי) ומנסה לשאת חן בעיניו.
האמת שאני ממש מתביישת לכתוב את זה, מרגיש לי מביך ברמות. אבל זו אני..
אפילו בהתמודדות של אחרי פרידה ממישהו שיצאתי איתו אני לא מצליחה להשלים. ברור לי לחלוטין שזה לא הזמן, אבל בפנים אני כל הזמן רוצה את הקשר, אפילו שנחזור סתם (לא באמת סתם, פשוט החתונה רחוקה מאוד).
זה עובר מתישהו? אני מפחדת ממה שיקרה כשאתחתן בעז"ה.. אם כל הזמן אמשיך לחפש ריגוש, אמשיך לחפש יחס מבנים אחרים ולקוות לאיזה "עניין".
מישהו מכיר אולי את העניין או שזה הזוי לחלוטין?
תודה רבה לכולכם (:
יודעת שזה לא לגמרי (או בכלל) שייך לפה, אבל אני רוצה עצות מנסיון אמיתי.
)