יש סיכוי מאד מאד נמוך שיקרה משהו בנסיעה... רוב הלידות לוקחות מינימום שעה. 

נסיעה של כ-  25 דקות

הזוי לצעוק ליד נהג מונית לא מוכר...

אבל פשוט לא ספרתי אותו

סליחה ששרשרתי לא נכון...

אף פעם לא עלה על דעתי לקחת אמבולנס. זה לא עולה כמה מאות שקלים?

אני לא רואה סיבה לקחת אמבולנס...

גם כשאנחנו חוצים את הכביש.

אולי נזמין מראש אמבולנס?

את לא יכולה לטעון שאין סיכון בחציית כביש

סטטיסטיקה של תאונות דרכים יעידו

ובכל זאת- אנחנו שופטים לפי המציאות הסבירה באותו הרגע, עם הנתונים הגלויים לענינו

כמו שנאמר אין לא לדיין אלא מה שעיניו רואות

לא שופטים על פי ספקולציות של עתידות שאין לנו יכולת לחזות אותן

וגם לא על כל חולה מזמינים אמבולנס. יצא לנו אישית פעמיים להגיע למיון (בגלל מחלות, לא לידות), ונסענו במונית או ברכב... אמבולנס באמת מיועד למצבים של פיקוח נפש ממש...

בכל אופן, לא נתווכח. שכל אחת תישאר בגישתה

את מתקשרת לאמבולנס?

למה לא לנסוע פשוט ? את יולדת בלידות בזק?

איזה סיכון יש? לידה לא מתפתחת בכמה דק'..

בגלל זה שאלתי אם את יולדת בלידות בזק ואז באמת יש היגיון..

אחרת מגיע אמבולנס ו? את אומרת יש לי צירים? 

זהו? 

בראשונה - אמבולנס, חצי שעה נסיעה (סתם כי לא היה לנו רכב)

בשניה - רכב פרטי, טיילנו איזה כמעט שעתיים (היינו אצל ההורים, נסענו לפזר את הילדים והביתה להתארגן ואז לבית החולים)

שלישית - תכננו רכב אבל זה היה בשבת ואמרו לנו שעדיף אמבולנס. חצי שעה כנ"ל, אפילו פחות.

לידה ראשונה - רכב פרטי (עם חמי וחמותי).

לידה שנייה - ברכב שלנו (עם אמא שלי).

לידה שלישית - במונית (כי בדיוק התקלקל הרכב).

לידה רביעית - ברכב שלנו (רק אנחנו).

לידה חמישית - ברכב פרטי (של הדולה. בעלי הצטרף אח"כ).

לידה שישית - במונית (עם הדולה, בעלי הגיע אח"כ), כי לביקו"ח אי אפשר להגיע ברכב פרטי...

מקווה ומתפללת שלעולם לא אצטרך לנסוע באמבולנס. (ולכאורה אין סיבה שזה יהיה, כי אנחנו גרים במרחק קצר מבתי החולים).

ולהיות כפופה לנהלים של האמבולנס (נראה לי שצריך לשכב, למשל),

ובאופן כללי - להיות תחת טיפול רפואי מוקדם מדי... (מבחינתי ללדת בבית-חולים זה רק מחוסר ברירה...)

אבל שאר הסיבות שלי עדיין תקפות

אולי יותר בדיעבד, אבל בהחלט גם תוך כדי.

בקיצור, אני ממשיכה לייחל שלא אצטרך אמבולנס אי-פעם, וגם לא בלידה.

עד 24 שעות, נראה לי, זה עדיין בסדר אם לא יולדים.

אח"כ בבית החולים אפשר למשוך עוד, עד יממה.

הכוונה שלי הייתה שלא צריך לעזוב הכול ומיד לטוס לביה"ח, אלא אפשר קצת להתעכב כדי לסדר עניינים נצרכים, ואז לנסוע.

מה גם שלא תמיד בטוחים מיד שמדובר בירידת מים...

של מים מקוליונלים צריך בהחלט לרוץ

במקרה של ירידת מים אחרת צריך לצאת בלי להתעכב בבית אבל אין בעיה לנסוע למקום רחוק

בבת אחת במקרה כזה יש חשש להפרדות שליה או לירידה מהירה של העובר לתעלה 

בבת אחת הכוונה שכל המים יוצאים בבת אחת בשניה אחת ויש בזה סיכונים לכן צריך להגיע כמה שיותר מהר

במקרה כזה ובמקרה של מים מיקונייאלים

אם יורדים לך המים בזרם גם אם זה בשטף כנראה שזה לא בבת אחת

1- באוטובוס

2- באוטובוס

3- ברגל (לקח לי חצי שעה, בד"כ קצת פחות)

4- אבא שלי הסיע

ולא הרגשתי צורך באמבולנס.. זה לא לוקח הרבה זמן באוטובוס

גרה במודיעין ונסעתי להר הצופים בשתי הלידות באוטובוס 

בשתי הלידות נתבשרתי שיש לי מיעוט מים והופניתי למיון. אז פשוט ארזתי תיק קליל ונסעתי לבי"ח עם בעלי. ע"מ להתבשר שהכל בסדר ואני יכולה לחזור הבית לחכות ללידה.. אך בשתי הלידות נתבשרתי שאני חייבת להישאר לזירוז.

וכך יצא שללידות שלי אני נוסעת באוטובוס ברוגע. ללא צירים ודאגות על הראש 

מקווה שלקראת הלידה הבאה אוכל לחוות כמו אישה נורמלית את הצירים בבית. אשמח להתלבט מתי לצאת לבי"ח. להתקשר לאמא בלחץ שיש לי כבר שעתיים צירים וכו'.

אני לא מכירה את ההליך הזה. אני מכירה רק נסיעה באוטובוס, בדיקה, סטריפינג ופיטוצין

ויצא לי שנסעתי בשבת לבי"ח- אז הזמנו אמבולנס...

כל השאר ברכב פרטי שלנו/ של ההורים (מתי שלנו לא היה רכב)

ואנחנו גרים בעיר מסוימת ויולדת בעיר סמוכה.בין 25 דק' נסיעה ל45 דק'. תלוי בשעה ובפקקים...

באחת הפעמים הייתי בראשל"צ, נסעתי לאסוף את בעלי בבני ברק (עם צירים סדירים כל 4 שעות- כן כן תיזמנתי) ומשם הוא נהג למעייני הישועה.

עד שהגעתי למעייני הישועה פרחה נשמתי. כל הדרך צרחתי לסירוגין על בעלי שיסע בזהירות (היה לחוץ יותר ממני) ומהצירים.

הוא חיפש חניה ואני ילדתי בקבלה חחהה

מזל שכביש 4 היה פנוי לגמרי (חמש וחצי בערב)

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

ופחות תוכלי לעשות אחרי הלידה. ואם אפשר עם הבעל אז בכלל נחמד. ערב זוגי כל יום.

וגם מכינים דברים שיעזרו לך אחרי הלידה. הזמנה אינטרנטית של קניות סופר ובכלל. מאכלים שאפשר להקפיא. כביסות לתינוק וכו. 

מה שהכי עוזר, תגידי לעצמך אני יולדת ב42.

זהו, תשחררי מ- אולי זה יקרה היום? אולי עכשיו? אולי מחר?

פשוט להתכוונן ל42, רק זה מה שעזר לי לא להשתגע 

והולכים יחפים על החול

שומעים מוזיקה שמרגשת אותך

נחיםםם

מדברים עם חברה

רואים סרט מעניין

מסתכלים על תמונות מרגשות של המשפחה

ומנסים להשתגע עם חיוך....

מה עוד את מסוגלת לעשות שאת אוהבת?

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים

זה לא חייב להיות מקרה חירום

אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם. 

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות