צדיקה אתת

 

לעולם הזה ירדנו כדי לסיים את התיקון שלנו ולא כדי להנות בעולם הזה..

את יודעת כמה טוב יהיה לך שם למעלה יחד עם השכינה..? אין טוב מזה.. גן עדן אמיתי.

את צריכה לשמוח לעשות את המצווה הזאתי שאולי היא התיקון שלך..

תשמחי תשמחי ורק תשמחי..

היו (ויש) בכל דור המון צדיקים שכל רגע ורגע בחייהם היו עושים חשבון נפש.

מי שקובע את מכסת חייו של האדם זה הקב"ה בלבד. והוא מצווה עלינו לנצל את העולם שבו אנו נמצאים לשמור את התורה הקדושה ובע"ה "שומר מצווה לא יידע דבר רע".

חזקי ואמצי!

כתבת שאת מפחדת למות.

את צודקת. כולם מפחדים למות, ולהגיד ש "כשנמות יהיה לנו טוב, נתקרב אל ה' " וכו'

כמה צודק שזה יהיה, לא ישכנע אותנו בגרוש.    

לכן, כשאמא מאבדת את הבן שלה ח"ו, היא לא מצפה שיגיד לה כמה טוב לו בשמים.

היא רוצה אותו לידה, כאן ועכשיו.

אין לי מושג אם החששות שלנו מוצדקים או לא,

אבל הם קיימים. זה בטוח.

רק מה?

צריך להבין שכמה שנפחד, אסור אסור אסור להפסיק תפקד בגלל זה.

כשבאדם רוצה להתאבד, מה אומרים לו?

אתה חי עכשיו. זאת עובדה. להרוג את עצמך לא יגרום לך להרגיש יותר טוב.

את יודעת למה בנאדם שהורג את עצמו עושה מה שהוא עושה?

כי הוא פחדן. הוא מוג לב. הוא קוטל את חייו בגלל שהם לא בדיוק איך שהוא רוצה.

קשה לכתוב את זה, אבל זו עובדה.

צריך להבין שבכל דבר שאנחנו עושים בחיים, יש לנו חששות.

אם נכנע לפחדים שלנו,לא נתקדם לשום מקום, וחבל.

למשל אני צריכה עוד שבועיים להתחיל לימודים במקום אחר לגמרי,

ותאמיני לי שיש לי פווול פחדים,

חלקם מוצדקים לגמרי.

אבל אני יודעת שאם אני אפחד זה רק יחליש אותי,

אז אני מחליטה שזה נורמאלי לפחד, ולא צריך להפסיק את החיים בגלל זה.

יש לנו חששות מהמוות, וזה דבר נורמאלי בהחלט.

אין שום הצדקות להדחיק אותו, כי הוא בסה"כ קרוב מאוד.

זה דרכו של עולם, כמו שבני אדם נולדים, כך בני אדם מתים, וזה בכלל לא אומר שזמנם עבר.

לעיתים אפילו החיים שלהם משמעותיים יותר לאחר המוות, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

בגלל זה אני לא מפחד מאפ'חד.

נראה לי שזה היה עם משה? ויהושוע? אבל אני לא בטוחה... לא זוכרת מי אבל בכולופן, הוא לא כבש את כל הארץ כדי שלא יסיים את תכלית החיים וימות אבל בסופו של דבר הוא נפטר ולא קיים את התפקיד..

ככה שבעצם עדיף לנו לעשות את הכי טוב שאפשר ובכל מקרה ה' יעשה את הטוב בעיניו... ואנחנו ב"ה נחיה בבריאות עד 120ו נמלא את יעודנו בחיים בשמחה !! ב"צלחה!!!!!

למשה נאמר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" ובכל זאת הוא אסף מיד אנשים לצבא ולא דחה את המלחמה.

היה משהו עם הירושה של הארץ ... בדוק! אני רק לא זוכרת מה....

"מפני ששיהם"

את ערי המקלט.

הוא לא רצה למות

וכשהוא היה בונה את הערים התפקיד שלו היה נגמר והוא היה מת.

(מכות איפשהו תחפשו אתם, מה אני עבד שלכם? זו לא מסכת ארוכה.)

אבל אני לא מפחדת למות כי אני יודעת שהמוות רק יקרב אותי לקב"ה ולנשמות טובות שאני מכיר שהוא כבר אסף..

ולכן זה יותר קשה לי להתקדם-ואפילו טיפה נסוגתי בעבודת ה' בגלל זה..

הסיבה היחידה שאני לא רוצה למות זה כדי שלא תהיה נסיגה רוחנית לכל מיני אנשים בעוה"ז שאני יודעת שאם אני אמות רוב הסיכויים שזה ישבור אותם.

עזרתם לי.

אבל אפילו שאני יודעת ששמה הרבה יותר טוב אני לא רוצה למות. אני רוצה להתקרב לה' מכאן!

ת'אמת שאני שיא המזדהה.

חשבתי על זה יותר בכיוון של, האם זה לא בסדר שאני לא רוצה ומפחדת למות? זה הופך אותי להיות כופרת? כי הרי הנשמה שלנו רוצה למטה, ועולם הבא הוא טרקלין, אז אני אמורה שלא רק לא לפחד, אלא גם לרצות למות! (?!)

אני חושבת שזה טבעי שנחשוב ככה, לא יודעת אם זה המחשבה הנכונה. אבל זה ברור לי שאנחנו בני אדם ומפחדים לפספס, מפחדים לפגוע באחרים עם המוות שלנו, מפחדים שלא להספיק לעשות את הדברים שאנחנו מתכננים לעצמנו. וכאן אנחנו פשוט צריכים להבין שיש אדון על העולם, והוא יודע מתי התפקיד שלנו נגמר, ומתי זמננו תם. אנחנו צריכים רק לשאוף למצות כל יום עד תומו ולקדש את שם השם בעולם כמה שרק ניתן. להיות אנשים טובים ולהתקדם כאן בעולם. כשיגיע זמננו, המוות יהיה הדבר הנכון והאמיתי שאמור לקרות.

 

באמת שלא.. רק חבל לי על אלו שישארו פה ויהיו עצובים עלי...

לא מפחדת מזה כ"כ.... ה' יעשה מה שנראלו לעשות...

 אני לא הולכת להתאבד,ואני לא יעשה הכל כדי למות, אבל אני ממש לא מפחדת מזה... 

בס"ד

 

מי אמר שזה מפחיד למות?? למה לך לפחד מהמוות??

תעשי את תפקידך ומה שצריך לקרות יקרה.. אולי בכל תמותי מיתת נשיקה ולא תרגישי

שום כאב.. אם כבר יש לך מה לפחד זה על כל אלה שיהיו עצובים אם ח"ו תמותי..

ואני חשבתי שהנטייה למוות נעלמה מפה..

(אגב, צל"ש רציני המון זמן אף אחד לא הצהיר על רצון להתאבד)

 

מוות הוא הדבר הנורא ביותר שקיים, קיפאון, חידלון, החמצה, עצירה. תארו לעצמכם אנחנו מגיעים למעלה (או למטה או לאנשהו אין לי מושג באמת לאן נעלמים) ו"תקועים" במקום אי אפשר להתקדם לא משנה מה תעשה, תחושה נוראית של החמצה.

 

ולעניינו קשה לי עם התפישה שנשלחתי לעולם עם רשימת מכולת (2 חלב ואחד שמנת (לא דיאטטית!)) זה נשמע קצת רדוד לענ"ד יש מטרה אחת והיא "ה' ימלוך לעולם ועד" וכולנו נשלחנו כדי להביא את העולם לשם, כשאנשים מתים זה כי ה' החליט שזה טוב לעולם וכי יש טבע והוא שאנשים בסוף מתים.

 

שלום ורעות, הרועה.

 

כל הנאמר לעיל הוא לענ"ד בלבד, זה בכול אופן מה שאני הצלחתי להבין כשחיפשתי תשובות.

כן שולחים אותנו עם תפקיד לעולם.

אבל אנחנו לא יודעים מהו...

אז זה לא משנה, מעבר לדיון פילוסופי (שלא אכפת לי לפתוח) על ידיעה לעומת בחירה.

זה הופך את האדם לפרטי ואגואיסטי.

משהו בגישה שלך צורם לי.

אתה מבטל לחלוטין את הפרט.

 

בכל מקרה, לא אמרתי שמה שאמרת לא נכון. הוא מאוד נכון!

אבל יש לכל אדם מטרה, שליחות פרטית. מי אמר שזה סותר שהשליחות הזאת היא למען הכלל?

 

[רע לדבר על זה, שניה אחרי שקוראים את הארי פוטר 7]

אני נותן לפרט מעמד אבל כחלק מהכלל, למה שלכל אחד תהיה שליחות משלו? כדי שהוא ירגיש גבר?

 

(רע לדבר על זה אחרי שיחה על עקבי הצאן.)

אין הכוונה שלאדם יש "שליחות" למען עצמו, למען הגלגול שלו, בשביל להחזיר איזה גזל שגזל לפני עשרות אלפי שנים...

אולי יש דבר כזה, קטונתי מלומר שלא. אבל מסכימה איתך שלא על זה צריך לשים דגש.

 

אני מדברת על שליחות בכלל. על תפקיד בעולם. נשמה שיורדת לעולם לבצע פעולה שתקדם את הכל.

למה שהנשמה הזאת לא תרגיש טוב עם עצמה, עם זה שיש לה יחוד ותכלית?

והמטרה שלי היא לממש את הכוח כמה שיותר טוב, כמובן שיש אנשים עם שליחות אישית כמו ירמיהו משה רבינו וכאלה, אבל לתת לכל אדם תפקיד מיוחד שנגזר עליו והוא התיקון שלו וככה הוא יציל את העולם זה נשמע לי רומנטי וחדשני מדי. 

תסתכל במה ש"אורושקוש" כתבה.

לכל אחד בעולם יש שליחות משלו. כל יהודי תורם הרבה. וזה לא חייב להיות דווקא לכלל לפעמים זה לנשמה הפרטית שלו. נכון לכל עמ"י יש שליחות כללית אבל גם פרטית! אם לא היה לכל אחד לבד אז איפה אתה רואה את זה שכל יהודי שווה עולם שלם?! לפי מה שאתה אומר יהודי שווה רק עם כל העם ולא לבד!

יש את כנסת ישראל וכולנו נחלקים ממנה (היא לא אוסף של כולם אלא היא אחת ואנחנו חלקים ממנה.).

 

אני מסכים שבסופו של דבר מה שאני עושה אני אקבל עליו שכר\עונש אז טכנית זה יוצא בשבילי, אבל המטרה לפחות האישית שלי היא כללית. 

 

אם עם ישראל היה אוסף של X יהודים אז לא היה ברור למה כל יהודי הוא עולם שלם, מה ההבדל בין X לX-1 ?! אבל זה לא נכון, כי עם ישראל הוא אחד ובלי יהודי אחד הוא חסר, זה כמו ספר תורה-בלי אות אחת אין ספר בכלל.

אבל זה לא אומר שאין למישו תפקיד רק בשביל עצמו.

יש כאלה שמתים יום אחרי שהם נולדים. איפה אתה רואה פה תיקון לכולם זה מין הסתם תיקון מסויים לנשמה הפרטית שלו.

עדיין לא הבנתי למה זה סותר -

שליחות כללית, שליחות פרטית (שגם היא יכולה להיות למען הכלל)?

 

כולנו, ככלל, נשלחנו למטרה מסוימת. כל אחד מקבל כח ומקדם את העולם למען הכלל.

אבל גם כל אחד קיבל משימה מסוימת בשבילו - לקדם את המטרה הכוללת, או לתקן משהו בנשמתו (אני גם לא אוהבת דיבורים מסטיים, אבל יש מושג כזה, גם אם מחוץ להבנתנו).

או שזה לא בדיוק נטיות אובדניות...

אני לא רוצה למות!!!!

אבל לא איכפת לי שזה יקרה...

אתה המנהל!!

איך הגעת לדרגה כזאת בפורום הזה בלי נטיות אובדנית כאלה??

מי הדפוק(בלי לפגוע ח"ו)שמינה אותך למנהל בלי לברר אם אתה בכלל מתאים לפורום הזה??

חחחחחחחחח

 

גם לי וגם למנהלת השניה אין נטיות אובדניות (לה יש נטייה להאבד מפה ואל לכתוב כאן אבל לא מעבר.).

 

רגע, בעצם את חותרת תחת כסאי הרם והנישא?!?!!?

 

שומרים!!! (באנגלית זה נשמע יותר טוב..)

זו המטרה שלי בעולם!!התגלו אלי בחלום ואמרו לי שזה מה שאני אמורה לעשות בעולם הזה כדי להיות מוכנה לעולם הבא...(תראו זה אפילו קשור לשירשור...)

 

כככחחחח... בטח... זה הדבר היחידי שבאלי כרגע-לנהל את הפורום(בלי לפגוע באפחד פה)

 

 

גם את רוצה להוריד את הרועה מכסאו וגם לשבת עליו?!

נו מה ברור!!!זה אחד החלומות שלי מאז שאני בפורום-לנהל אותו!!  <צ>

חחח והחתימה שלי זה חלק משיר-על אישה שרצחה וגם ירשה (מה עוד ביקשת של אריק ברמן..)

 

בע"ה

 

בסופו של דבר הקב"ה ייקח אותך מכאן בזמן מסויים גם אם קיימת את הייעוד שלך בעולם וגם אם לא..
ולכן, כדאי לך לעשת כמה שיותר דברים טובים בעולם הזה ולנסות כן לקיים את התפקיד שלך בעולם כדי שכשתגיעי למעלה לא ישאלו אותך למה לא קיימת את התפקיד שלך כאן...


ולענ"ד את לא צריכה לפחד, כי בסופו של דבר כל אדם מת.. ואם תעשי מצוות ודברים טובים בעולם הזה יהיה לך הרבה הרבה יותר טוב שם למעלה, אז נראלי שכדאי לך להשקיע בעולם הזה, כדי שיהיה לך טוב שם..

 

גיבור כארי: על הפחד ממוות פתאומי והבחירה בחיים של משמעות

ההכרה בכך שיום אחד נמות, גם אחרי שאנחנו חיים עמה בשלום, מולידה בנו את הפחד החדש, שמא נמות מוקדם מדי, בטרם חיינו חיים מלאים ומשמעותיים. לכן, מלמדת החסידות, עלינו להתנפל על החיים כמו אריה לפני שהחיים טורפים אותנו

 
בשבוע שעברהתחלנו לעסוק בנושא הפחד ובתיקונו לפי החסידות. הסברנו שהפחד היסודי ביותר בנפש הנו הפחד מהמוות, המתפצל לשלושה פחדים עיקריים: הפחד מפני אי-שפיות, הפחד מפני מוות פתאומי, והפחד מפני אונס. בשבוע שעבר עסקנו בפחד מאי-שפיות. השבוע נעסוק בפחד מפני מוות פתאומי.

בראש ובראשונה, הפחד מפני מוות פתאומי הוא מפני רצח, מפני האפשרות שמישהו פתאום יקום ויהרוג אותי. מעבר לכך, זהו פחד מכל מוות 'בטרם עת' (בשונה מפטירה 'בשיבה טובה'): תאונת-דרכים, מחלה קטלנית, התקף לב, וכו'. עוד יותר בהרחבה, ניתן לכלול בפחד זה את החרדה מפגיעה רגשית קשה - נטישה בידי הורה, בן-זוג או ילד, עלבון צורב ממישהו, וכדומה, הנחווים כמעין 'מוות קטן' (הפחד מפני מוות פתאומי מקביל לרובד הרגשי בנפש האדם).

מבין שלושת הפחדים, הפחד ממוות פתאומי הוא הקרוב ביותר לפחד-האב, הפחד ממוות בכלל. מהו איפוא היחס ביניהם בדיוק?

הפחד ממוות פתאומי נולד דווקא על רקע השלמה מסויימת עם המוות בכללותו. ברגע מסויים במעבר מהילדות לבגרות מפציעה בנו ההכרה שיום אחד נמות, שאנו הולכים לקראת כליוננו הבטוח. בפעם שעברה עסקנו באי-הוודאות לגבי העתיד וביכולתה להוליד הפרעות נפשיות; הפעם מדובר בדבר הוודאי ביותר בחיים – הם מסתיימים בנקודה מסויימת. ברגע שאנו מכירים בכך מתרחשים שני דברים: מתעורר בנו לראשונה הפחד מהמוות, ובאותו זמן ממש, לפחות באדם השפוי, הוא גם נסוג לרקע ומודחק כדי לאפשר לנו לחיות. אך גם באדם השפוי ביותר הוא אינו מודחק לגמרי. ההכרה בכך שיום אחד נמות, גם אחרי שאנחנו חיים עמה בשלום, מולידה בנו את הפחד החדש, שמא נמות מוקדם מדי?

כמו בשני המקרים האחרים, גם הפחד מפני מוות פתאומי מבוסס על מציאות מאיימת באמת. לצערנו הרב אכן מסתובבות הרבה סכנות בחוץ – מחלות, תאונות דרכים וכמובן גם רוצחים – והתורה מזכירה "ונשמרתם מאֹד לנפשֹתיכם" (דברים ד, טו): יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות כי להתגונן מפניהם.

הבעיה מתחילה כאשר הפחד חורג מזהירות בעלמא והופך לחרדה שלילית. חרדה זו נוטה ללבוש אחת משתי צורות מנוגדות: שיתוק ונהנתנות.

תופעת השיתוק ידועה אצל חלק מהאנשים שעמדו פנים אל פנים מול המוות, ומספרים שלא הצליחו לתפקד מרוב אימה. במישור רחב יותר, הפחד מפני סכנות העולם יכול לגרום לאדם להישאר בביתו כל ימיו. אכן, השיתוק הולך ומעצים את הפחד, שכן הוא מצדיק אותו. כך נוצר מעגל קסמים: החרדה ממפגש עם העולם וסכנותיו מובילה אותנו לחיות חיים קפואים ומסוגרים, ככל שאנו יותר חיים כך אנו פחות מנצלים את חיינו להגשמת מטרה משמעותית כלשהי, וכתוצאה הולכת וגוברת החרדה שמא נמות בטרם עשינו משהו עם חיינו.

התיאור כאן נשמע קיצוני. הרי רובנו יודעים שאפילו בנסיעה פשוטה ברכב אנחנו נוטלים על עצמנו סיכון, ובכל זאת מצליחים לנהל את חיינו. אך האמת היא שכולנו נגועים בפחד זה במידה מסויימת, גם אם באופן לא-מודע. כולנו פוחדים להיפגע, למשל, ונוטים לשקוע למעגלי קסם של הסתגרות מחשש לפגיעה (שבתורם מחזקים את תחושת ההחמצה שלנו והפחד שנמות לפני שעשינו מספיק). קחו לדוגמה אנשים החוששים ליצור קשרים עם הזולת מחשש

שהקשר לא יעלה יפה והם יפגעו מכך. או אנשים שנמנעים ממשלוח קורות-חיים למקום עבודה מפחד לקבל תשובה שלילית ופוגעת. כל אלו הם דוגמאות לגרסת היום-יום של הפחד ממוות פתאומי: החרדה מהתערערותו של המוכר.

התוצאה השנייה, הנהנתנות, נדמית לרבים טובה יותר, אך למעשה היא הרסנית באופן אחר. בניגוד קוטבי לשיתוק, תגובה זו מובילה אותנו לצאת החוצה ולנסות 'לתפוס את היום', לגמוע את החיים במלואם. אפשרות זו מגולמת בפסוק הנודע "אכול ושתוֹ כי מחר נמות" (ישעיה כב, יג). לכאורה, הפסוק מדבר בכלל על ההכרה במוות העתיד לבוא יום אחד; אך הדגש על "מחר" מציע כי הוא עוסק בעיקר בפחד ממוות בלתי-צפוי.

דרך זו נחלצת ממעגל הקסמים של השיתוק, אך מוצאת עצמה לכודה במעגל קסמים אחר: החרדה שמא לא נספיק לאכול ולשתות מספיק, שמא נמות עם חצי תאוותנו בידנו. חרדה זו מובילה למחול שדים של צבירת חוויות ותענוגות, המרחיקה אותנו מרבדינו הפנימיים ומעצמותנו האמיתית. בנוסף, רדיפת ההתנסויות לוקה בכשל בסיסי שלעד מחבל בה: ככל שאנו צוברים יותר חוויות, חוויה אחת הולכת ונשמטת מאיתנו – חוויית התמימות והפשטות. כתוצאה מכך אנו נעשים קהים ומחוספסים, אדישים ורדומים, ההפך המוחלט מאנשים הנהנים מהחיים.

יוצא ששני ה'פתרונות' לפחד ממוות פתאומי הם סוגים של כניעה למוות, ומובילים לזנים שונים של חיים-מתים: השיתוק מוביל ליצירת בועה של מוות בתוך החיים, והנהנתנות – לקרוסלת מוות צבעוני ומקהה חושים.

כיצד בכוחנו לרפא את הפחד מהמוות הפתאומי? דרכה של החסידות היא תמיד לא סתם לשלול אלא לתקן, להציע גרסה חיובית לדבר השלילי אותו מבקשים לרפא. מהי הגרסא החיובית של פחד זה?
השורש החיובי של הפחד ממוות מוקדם הוא האפשרות שנמות בטרם הספקנו להשלים את תפקידנו בעולם. במצב המתוקן הפחד נבנה על החוויה שחיינו הם בעלי משמעות, שאנו נמצאים בעולם זה כדי לעשות בו דבר-מה בעל ערך. במצב זה, מקבל הפחד ממוות פתאומי צורה שונה לגמרי ביחס למצב הרגיל: מחרדה שמא ייגמר הזמן 'לעשות חיים', הוא הופך לדריכות עירנית ובריאה המבקשת לנצל בצורה הטובה ביותר את חלון ההזדמנויות שנקרא החיים בעולם הזה.

מרגע שאתה חי לאורו של רעיון מסויים ומנסה להגשימו, אתה עומד מול פרוייקט ענק שדורש חיים שלמים. הדאגה המרכזית שלך היא להספיק לעשות את מה שנגזר מהבחירה בחיים של משמעות בטרם יאזל החול בשעון. אלא שיש תעלול במשחק הזה: אנחנו, השחקנים, לא יודעים כמה חול נשאר לנו. 'תעלול' זה הוא חיובי ביותר: תפקידו הוא להותיר אותנו תמיד בעירנות מלאה, לגרום לנו להרגיש כאילו כל רגע הוא הרגע האחרון ולכן ראוי לנצלו לטובה.

האפשרות להפוך את החרדה ממוות פתאומי לדריכות בונה מנוסחת באופן יפהפה בתלמוד (בבלי שבת קנג, ע"א). אומר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך". כלומר, יום לפני מותך עשה תשובה על חטאיך ותקן את דרכיך. עונים לו תלמידיו: "וכי אדם יודע איזהו יום ימות"? הרי אף אחד לא יודע מתי ימות, וכיצד יעשה תשובה יום קודם?! משיב רבי אליעזר: "כל שכן – ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה".

תשובתו של רבי אליעזר היא התיקון המושלם ל"אכול ושתו כי מחר נמות". היא איננה מדחיקה את האפשרות שנמות מחר, אלא מכילה אותה בהכרה מלאה; אך במקום לעשותה כלי לייאוש או נהנתנות היא משתמשת בה כמנוף לתשובה - לתיקון עצמנו ועולמנו.

כפי שראינו בפעם הקודמת, כל אחד משלושת פחדי היסוד של האדם מקביל לחיה סמלית, כאשר הפחד מפני מוות פתאומי מיוצג על-ידי האריה, המתנפל על טרפו בפתאומיות.  להתנפל זה גם לשון תפילה במקרא: "ואתנפל לפני ה'" (דברים ט).

והנה, דימוי האריה משקף לא רק את המוות הפתאומי, אלא גם את תרופת-הנגד שלו: היפוך גמור של היוצרות והפיכתנו אנו לאריות ה'מתנפלים' באופן חיובי על החיים לפני שהם מתנפלים עלינו. לא לחינם מדריכים אותנו המקורות להיות "גיבורים כארי", וספר ההלכה היסודי ביותר של עם ישראל, ה'שולחן ערוך', נפתח במלים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". תכונות האריה – אומץ לב, זריזות וגבורה – הם הרפואה המונעת הטובה ביותר לליקויים של חרדת המוות.

לכאורה אלו תכונות פנימיות ואף מולדות – או שיש לך אותן או שלא. אך כלל יהודי נודע קובע כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות": גם אם אתה לא מה שאתה אמור להיות, אם תשחק ב'העמדת פנים' שאתה כזה (בלי הדחקות, תוך מודעות מלאה למקומך האמיתי), יחלחלו הדברים פנימה ויהפכו ל'טבע שני', עד שבסוף באמת תהיה מה שאתה משחק. אם לחזור להלכה הראשונה מהשולחן ערוך, הנה דוגמה פשוטה שאפשר לנסות כבר מחר בבוקר: נסו להכריח את עצמכם לקום מוקדם, ללא השתהות ובלי 'להימרח' במיטה. תיווכחו לדעת שזה פותח את היום כולו באופן שונה ומחסן מפני חששות מיותרים.

בהמשך ניתן להרחיב את מידת הגבורה והזריזות לתחומי החיים האחרים, ולהביא חיים, עשייה ויצירה לעוד ועוד פינות בחיינו. חיים של צמיחה בלתי-פוסקת הם 'כיבוש המוות' האמיתי. או אז אולי נגיע לצד השני של הפחד הזה, למצב בו האדם אומר לעצמו: "כבר הספקתי לעשות כל-כך הרבה בחיים, בטח עוד רגע יקחו אותי מכאן". אבל מאחר והקב"ה הנו אינסופי, כך גם משימת ההתקרבות אליו הנה אינסופית, ולכן נסיר דאגה מלבנו ובעזרת השם נזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומלאי משמעות ועשייה – ברוחניות ובגשמיות.



מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני  

קצת קשה אחרי הרב אבינר... אבל למדנו שמבוגרים נשארים לפעמים גם אחרי שגמרו את תפקידם (אע"פ שלהם טוב היה להמשיך) וזאת ע"מ שילמדו וישפיעו על סביבתם.

כך שממש לא כדאי לך לחטוא בשום מצב.

 

חוץ מזה, נראה לי שתמיד נשאר משהו לתקן,זה לא שאנחנו מושלמים ורק נשאר לנו דבר אחד לתקן.

וגם אם את ממש כמעט מושלמת(אני לא) נשאר לך לתקן את זה שאת מפחדת לקבל על עצמך דברים חדשים.

 

נראה לי שהפחד הזה, זה היצר הרע,שיודע שאת צדיקה ומנסה לקבל על עצמך כל מיני דברים,אז הוא מנסה לפגוע בך בנקודה הרגישה שלך,הפחד למות.

 

כדי לשלוט על פחד,צריך,לדעת ממה בדיוק את מפחדת במוות, ולהסביר מה מפחיד בזה,וככה אפשר להתקדם למרות הפחד, כי אז את תשלטי בפחד(הוא לא בטוח יעלם)ולא הוא בך

קרה לי משהו דומה ואז המליצו לי על הספר "בגן האמונה " של הרב ארוש אחלה ספר לכל אחד מחזק מאוד באמונה זה עולה בסביבות 35-45 ש-ח שווה לנסות לא תפסידי כלום (זה לא אומר שתהיה עכשיו ברסלברית וכו"ד שווה מאוד) אני אישית התחזקתי מאוד באמונה , אם אתה עושה וחושבת לפי מה שהוא כותב נהיה לך חיים מאוד יפים, ליהראות יום נעים לכולם וחיים טובים אם הרבה אמונה  

פשוט תחשבי שזה הדרך הכי מהירה להתקרב לה'

 

 באמת נראה לכם שזה עוזר?

אם כן-

למה מישהו שמת אנחנו מתאבלים עליו?

למה שלא נתאבד כולנו?

יהייה לנו טוב בשמיים!

ניהייה קרובים לה'!

לא.

"יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי עולם הבא".

למות זה לא טוב.

אז איך תתגברי ("מפחדת")

על הפחד שלך?

פשוט תדעי שברגע שאת מסיימת את תפקידך את לא בהכרח מתה.

התפקיד שלנו הוא נצחי.