רוני פותחת וסוגרת את אצבעותיה הקטנות, בייי, ביייי, היא אומרת בקול מתוק ככ, הקול שלה.
בי רוני, אני אומרת ונותנת לה נשיקה. בי רוני, ניפגש! אני אתגעגע מאוד, קטנה שלי.

אני יוצאת מהדלת, וסוגרת אותה מאחוריי, גשם יורד, אפילו פה באמצע הנגב. טיפה קטנה נוחתת עליי.
ברגע שאני מסתובבת, גם סכר הדמעות שלי נפתח
הלב שלי בוכה עכשיו
בלי קול.
דמעה נוזלת על הלחי, ומתמזגת עם טיפה של גשם.

פרידות זה דבר כואב.
נכנסת לאוטו, נוסעים.
מסתכלת מימין, מסתכלת משמאל. רק הרים, גבעות קטנות, שחורות. הכל חשוך ואין שום אופק מואר. חשוך חשוך.
השמיים מכוסים בעננים. אין כוכבים. אין אור קטן.
אורות גבוהים מפנסי התאורה של המכונית.
וזהו זה.

דממה באוטו, והלב שלי ככ רוצה להיות עם רוני
רוני תמיד שמחה, שובה אותי בקסם שלה, במתיקות שלה, אפילו בלי מילים בעברית, כי רוני רק בת שנה והיא עוד לא מדברת בשפה שלנו.
היא מדברת ממש, בהבעות חזקות.
כשרוני מתלהבת, או מתגעגעת, או כועסת, רואים את זה ממש כמו אצל אדם אחר. בעצם יותר מאדם אחר, כי רוני רק בת שנה והיא לא מסתירה את הרגשות שלה כמו מבוגרים.
נוסעים
והלב שלי עם רוני, כי להשאיר אהובים מאחור זה כואב לי מאוד. כואב לי על שאני לא יכולה להרגיש תמיד מה קורה איתה, ואיך היא מרגישה עכשיו. כואב לי על שהיא בעולם הגדול, וכל כך הרבה רגשות נשארות נצורות בליבה.

מגיעים לתחנת הרכבת של באר שבע, והביג ברוזר שלי יורד.
ביג ברוזר מתחיל ללמוד מחר, אז הוא נוסע לדירה שלו.
ביג ברוזר תמיד היה מופנם, עם כל המשפחה, ולפעמים הייתי מצליחה לפתוח לו קצת את הלב, שידבר קצת.
ביג ברוזר יוצא אל הגשם, עכשיו הוא עם עצמו בעולם. הוא הולך אל תחנת הרכבת.
עכשיו אני לא אדע יותר מה עובר עליו. בעצם מעולם לא ידעתי מה עובר עליו חוץ מבתקופה האחרונה, שבה הצלחתי קצת לפתוח אותו אליי.
אני יושבת באוטו רק עם ההורים, מעכשיו אהיה איתם לבד בבית. ואוותר אני לבדי, גם לבד וגם בודדה.

החלון פתוח, גשם יורד לי על הפנים, ומתמזג עם הדמעות שיוצאות לי מהלב,
פרידות זה דבר כואב
במיוחד כשנשארים בדד.