שבוע טוב!!
כתבתי כאן בעבר על מצבנו הזוגי, אתן קצת רקע שוב:
אנחנו זוג נשוי מזה 5 שנים עם ילדים קטנים. הזוגיות שלנו מתאפיינת בקרבה- ריחוק-קרבה- ריחוק וחוזר חלילה, ללא הפסקה. הסיבה המרכזית לכך, או לפחות מה שנראה לי כרגע, זה חוסר ביטחון רציני שלי. אך בנוסף יש גם את חוסר הביטחון המשמעותי של בעלי, שבא לידי ביטוי בצורה שונה לחלוטין, כמו גם התפרצויות זעם שלו, והיותו "מנותק" מעצמו במובן מסויים- מן מצב בריחה והדחקה- כמו שהסבירה המטפלת אליה אנו הולכים. שזה דבר שמביא אותי הרבה פעמים להרגשה שאנחנו לא באמת מתקרבים, ככה לפחות אני מבינה את זה
אגיע לעניין:
קיים מצב בזוגיות שלנו בו אני חווה פער משמעותי מאוד בין ה"ביחד" שלנו כשאנו לבד, לבין אותו ה"ביחד" כאשר אנו בחברת אנשים נוספים, ואם אינני טועה, במיוחד בחברת המשפחה שלי..אבל אני לא סגורה על זה. פשוט אנחנו נמצאים איתם הכי הרבה. גרים קרוב..
אסביר:
כשאנו נמצאים לבד, אני חווה אותו מאוד מעוניין בי, מעוניין בקרבתי, מסתכל עלי, נמצא בקשר עין באופן כללי, נענה ומגיב כלפיי וכו'. הייתי אומרת אפילו ברמה גבוהה מידי לפעמים. ככה גם מה שהוא מבטא כלפיי במילים- שהוא אוהב, שכיף לו איתי, שמעניין..
כשאנחנו יושבים עם המשפחה שלי או בכלל עם אנשים, פתאום כל הנ"ל נעלם, הייתי אומרת כליל. אין קשר עין, אין שיח, אין שדר של "אני איתך/ אני מתעניין במה שאת אומרת/ אני רוצה בקרבתך" בשום צורה כמעט. הכל די מופנה כלפי הסובבים, ובאיזשהו מקום בדגש על נשים אבל זה פחות רלוונטי כי זו כבר אולי פרשנות שלי..
יותר מכך, גם כשאני לימדתי את עצמי לא לצפות יותר מידי ליצירת קרבה או קשר מצידו, כי יכול להיות שלו פשוט אין צורך בכך בסיטואציות האלו, אז אני עצמי ככה מנסה מידי פעם ליצור איתו קשר עין, חיוך, לפנות אליו.. והרבה פעמים אני מרגישה התעלמות. מחוסר שימת לב או לא, אבל מרגישה ככה הרבה.
אציין שדיברתי איתו על זה כמה פעמים, ובאמת לאחר מכן הוא יותר מנסה "לראות" אותי ולהתעניין בי. זה אמנם בא לידי ביטוי בעיקר בלהעביר לי סלטים בשולחן וכדומה או לעזור עם הילדים, אבל גם טוב..
אך עדיין, הבלבול שלי מהפער הגדול והקיצוני בין תחושת הרצון לקרבה שהוא משדר לי כשאנו לבד, לבין כשאנו עם אנשים, הוא חזק מאוד. אני ממש נפגעת ולא מצליחה להבין את זה.
בשבת האחרונה זה קרה שוב והיה כל כך פוגע. ביום חמישי היתה לנו שיחה ארוכה אל תוך הלילה על כל הנושא הזה ועל הכאב שלי והפגיעה שלי..דיברנו כל כך בכנות ובפתיחות. ובאמת קמנו למחרת כל כך רגועים ומשוחררים שנינו, ואמרתי לו כמה הקלה היתה לי בעקבות השיחה. הרגשתי שאנחנו כל כך קרובים, באמת! והנה היום בסעודה שוב הרגשתי את ההתעלמות שלו מיוזמות הקרבה הקטנות שלי, פעם אחר פעם..בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שסתם נראה לי ושזה כנראה חוסר הבטחון שלי ובגלל שאני ממש בוחנת אותו וכו' , אבל זה פשוט קרה שוב ושוב ושוב. ואז כבר נשבר לי.
אתן דוגמאות:
א. איך שאחיות שלי נכנסו אלינו הביתה, אמרו משהו, הגבתי תוך פנייה אליו. התעלם והגיב רק להן. אוקיי, ניחא.. לא בכוונה
ב. במהלך הסעודה ניסיתי כמה פעמים לפנות אליו תוך חיפוש קשר עין, תוך כדי שיחה משותפת עם כולם. אין קשר עין, גם אם היתה תגובה כלשהי. לעומת זאת יצר קשר עין עם האחרים בשולחן. (שבמקרה הזה היו האחיות שלי). עכשיו, מן הסתם שיצר גם איתי קשר עין פעם פעמיים, אבל עדיין בגדול חוסר קשר עין, גם כשהסתכלתי וחיפשתי)
ג. הקש ששבר את גב הגמל היה כשאחיותיי צחקו איתי ואמרו לי "יש לך כשרון לחטוף מכות" ובתגובה אמרתי "לי יש כשרון? ל(שם של בעלי) יש כשרון לחטוף מכות, הוא כל היום חוטף לי כאן מכות בבית" בצחוק, זה משהו שאני תמיד צוחקת איתו על זה.. ציפיתי שיצחק איתי
התגובה שלו היתה "נראה לי שהכשרון עבר אלייך" מבלי להסתכל אלי אלא אליהן ואחיות שלי צחקו..
בקיצור, הרגשתי שהוא מבטל את דבריי ו"תומך" בהן, למרות שממש חשבתי שנצחק יחד ומבחינתי זו היתה ממש מחוות התקרבות שנתקלה בדחייה..ואז נשברתי. הרגשתי שכבר די, שמשהו פה במגמה מתמדת של לדחות את הקרבה שלי. ונפגעתי
אני יודעת שהדוגמאות נשמעות קצת שטותית וששוב אפשר להאשים אותי שאני מחפשת אותו בגלל חוסר הבטחון שלי. אבל משום מה אני מרגישה שבכל זאת קורה כאן משהו. גם אם הוא לא מכוון.
כרגע ממש כואב לי שהתבאסתי. כל כך נבהלתי ברגע שהרגשתי שאני נפגעת כי היינו כל קרובים וכל כך רציתי שלא נתרחק, במיוחד שיש לי מחר טבילה. ואני ממש לא רוצה "להרוס" לנו סתם, אם זה סתם בעיה שלי . אבל פשוט באמת שנפגעתי כל כך. זו חוויה מצטברת שלי מולו וכאן הבאתי את הדוגמה האחרונה אבל מקווה שתצליחו להבין את התמונה הכללית
מה שאני אשמח לשמוע מכם זה האם נשמע שאין שום סיבה לפגיעה שלי? בהנחה שזה לא חד פעמי אלא קורה המון. מה כבר יכולה להיות הסיבה לפער כזה קיצוני בהתנהלות שלו עם אנשים או כשאנו לבד??
כתבתי כאן בעבר על מצבנו הזוגי, אתן קצת רקע שוב:
אנחנו זוג נשוי מזה 5 שנים עם ילדים קטנים. הזוגיות שלנו מתאפיינת בקרבה- ריחוק-קרבה- ריחוק וחוזר חלילה, ללא הפסקה. הסיבה המרכזית לכך, או לפחות מה שנראה לי כרגע, זה חוסר ביטחון רציני שלי. אך בנוסף יש גם את חוסר הביטחון המשמעותי של בעלי, שבא לידי ביטוי בצורה שונה לחלוטין, כמו גם התפרצויות זעם שלו, והיותו "מנותק" מעצמו במובן מסויים- מן מצב בריחה והדחקה- כמו שהסבירה המטפלת אליה אנו הולכים. שזה דבר שמביא אותי הרבה פעמים להרגשה שאנחנו לא באמת מתקרבים, ככה לפחות אני מבינה את זה
אגיע לעניין:
קיים מצב בזוגיות שלנו בו אני חווה פער משמעותי מאוד בין ה"ביחד" שלנו כשאנו לבד, לבין אותו ה"ביחד" כאשר אנו בחברת אנשים נוספים, ואם אינני טועה, במיוחד בחברת המשפחה שלי..אבל אני לא סגורה על זה. פשוט אנחנו נמצאים איתם הכי הרבה. גרים קרוב..
אסביר:
כשאנו נמצאים לבד, אני חווה אותו מאוד מעוניין בי, מעוניין בקרבתי, מסתכל עלי, נמצא בקשר עין באופן כללי, נענה ומגיב כלפיי וכו'. הייתי אומרת אפילו ברמה גבוהה מידי לפעמים. ככה גם מה שהוא מבטא כלפיי במילים- שהוא אוהב, שכיף לו איתי, שמעניין..
כשאנחנו יושבים עם המשפחה שלי או בכלל עם אנשים, פתאום כל הנ"ל נעלם, הייתי אומרת כליל. אין קשר עין, אין שיח, אין שדר של "אני איתך/ אני מתעניין במה שאת אומרת/ אני רוצה בקרבתך" בשום צורה כמעט. הכל די מופנה כלפי הסובבים, ובאיזשהו מקום בדגש על נשים אבל זה פחות רלוונטי כי זו כבר אולי פרשנות שלי..
יותר מכך, גם כשאני לימדתי את עצמי לא לצפות יותר מידי ליצירת קרבה או קשר מצידו, כי יכול להיות שלו פשוט אין צורך בכך בסיטואציות האלו, אז אני עצמי ככה מנסה מידי פעם ליצור איתו קשר עין, חיוך, לפנות אליו.. והרבה פעמים אני מרגישה התעלמות. מחוסר שימת לב או לא, אבל מרגישה ככה הרבה.
אציין שדיברתי איתו על זה כמה פעמים, ובאמת לאחר מכן הוא יותר מנסה "לראות" אותי ולהתעניין בי. זה אמנם בא לידי ביטוי בעיקר בלהעביר לי סלטים בשולחן וכדומה או לעזור עם הילדים, אבל גם טוב..
אך עדיין, הבלבול שלי מהפער הגדול והקיצוני בין תחושת הרצון לקרבה שהוא משדר לי כשאנו לבד, לבין כשאנו עם אנשים, הוא חזק מאוד. אני ממש נפגעת ולא מצליחה להבין את זה.
בשבת האחרונה זה קרה שוב והיה כל כך פוגע. ביום חמישי היתה לנו שיחה ארוכה אל תוך הלילה על כל הנושא הזה ועל הכאב שלי והפגיעה שלי..דיברנו כל כך בכנות ובפתיחות. ובאמת קמנו למחרת כל כך רגועים ומשוחררים שנינו, ואמרתי לו כמה הקלה היתה לי בעקבות השיחה. הרגשתי שאנחנו כל כך קרובים, באמת! והנה היום בסעודה שוב הרגשתי את ההתעלמות שלו מיוזמות הקרבה הקטנות שלי, פעם אחר פעם..בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שסתם נראה לי ושזה כנראה חוסר הבטחון שלי ובגלל שאני ממש בוחנת אותו וכו' , אבל זה פשוט קרה שוב ושוב ושוב. ואז כבר נשבר לי.
אתן דוגמאות:
א. איך שאחיות שלי נכנסו אלינו הביתה, אמרו משהו, הגבתי תוך פנייה אליו. התעלם והגיב רק להן. אוקיי, ניחא.. לא בכוונה
ב. במהלך הסעודה ניסיתי כמה פעמים לפנות אליו תוך חיפוש קשר עין, תוך כדי שיחה משותפת עם כולם. אין קשר עין, גם אם היתה תגובה כלשהי. לעומת זאת יצר קשר עין עם האחרים בשולחן. (שבמקרה הזה היו האחיות שלי). עכשיו, מן הסתם שיצר גם איתי קשר עין פעם פעמיים, אבל עדיין בגדול חוסר קשר עין, גם כשהסתכלתי וחיפשתי)
ג. הקש ששבר את גב הגמל היה כשאחיותיי צחקו איתי ואמרו לי "יש לך כשרון לחטוף מכות" ובתגובה אמרתי "לי יש כשרון? ל(שם של בעלי) יש כשרון לחטוף מכות, הוא כל היום חוטף לי כאן מכות בבית" בצחוק, זה משהו שאני תמיד צוחקת איתו על זה.. ציפיתי שיצחק איתי
התגובה שלו היתה "נראה לי שהכשרון עבר אלייך" מבלי להסתכל אלי אלא אליהן ואחיות שלי צחקו..
בקיצור, הרגשתי שהוא מבטל את דבריי ו"תומך" בהן, למרות שממש חשבתי שנצחק יחד ומבחינתי זו היתה ממש מחוות התקרבות שנתקלה בדחייה..ואז נשברתי. הרגשתי שכבר די, שמשהו פה במגמה מתמדת של לדחות את הקרבה שלי. ונפגעתי
אני יודעת שהדוגמאות נשמעות קצת שטותית וששוב אפשר להאשים אותי שאני מחפשת אותו בגלל חוסר הבטחון שלי. אבל משום מה אני מרגישה שבכל זאת קורה כאן משהו. גם אם הוא לא מכוון.
כרגע ממש כואב לי שהתבאסתי. כל כך נבהלתי ברגע שהרגשתי שאני נפגעת כי היינו כל קרובים וכל כך רציתי שלא נתרחק, במיוחד שיש לי מחר טבילה. ואני ממש לא רוצה "להרוס" לנו סתם, אם זה סתם בעיה שלי . אבל פשוט באמת שנפגעתי כל כך. זו חוויה מצטברת שלי מולו וכאן הבאתי את הדוגמה האחרונה אבל מקווה שתצליחו להבין את התמונה הכללית
מה שאני אשמח לשמוע מכם זה האם נשמע שאין שום סיבה לפגיעה שלי? בהנחה שזה לא חד פעמי אלא קורה המון. מה כבר יכולה להיות הסיבה לפער כזה קיצוני בהתנהלות שלו עם אנשים או כשאנו לבד??
