חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה
הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה
החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור
אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למולל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן
בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת
ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן
את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב
וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.