עבר עריכה על ידי דאק בתאריך כ"ט בתשרי תש"פ 12:46
"בראשית דברי, אפנה לראש החתולים, ואודה לו מאוד שהיצילני מנפילה לבור עשרה טפחים". כך פתח דיגו את דבריו בעת משתה הסועדים של אנטרפולי, למרות שלא נכח במקום אף חתול, ובוודאי לא ראש החתולים (אם ישנו כזה).בהמשך דבריו, פנה דיגו לנשעני הכסאות ואמר "אף שאתם נשעני הכסאות, אינכם אוהבים עיניים בורקות, אפנה בבקשה מלב אל לב. בבקשה אל תאמרו לדונג שהבל פי התערב עם פס האור (שיוצא מן האין)".
כמובן שגם נשעני הכסאות לא היו נוכחים במקום, ואף לא פס האור (שיוצא מן האין).
"ואתם" המשיך דיגו, "שכני הקרנפים, שכידוע מחובתכם לעבור על פני ולגעת באפי, אומר שבארץ המשתרעת לכל אורך הלב, אין מקום ליצורים כמותכם. עמכם הסליחה"
הקרנפים שאינם קיימים גילו הבנה לדברי דיגו הנכבד.
דיגו סידר את עניוותו הדמיונית, סירק את שערו באצבעותיו ברוב חשיבות, כמתכונן לרגע החשוב מכל.
"ואליך אדון כל הארץ יוצר הכל בחכמה בורא החתולים וראשיהם נשעני הכסאות פס האור (שיוצא מן האין) והקרנפים שמחובתם לגעת באפי, אקדיש את המילים הבאות: קסם הדומם נמשך בחמתו"
דיגו סיים את דבריו, וראה איך אדון כל הארץ יוצר הכל בחכמה בורא החתולים וראשיהם נשעני הכסאות פס האור (שיוצא מן האין) והקרנפים שמחובתם לגעת באפו, מהנהן בהסכמה לדברי דיגו שמעולם לא היה ולא נברא, ומתחיל להרהר (ולערער) בקיומו ובחשיבותו שלו.
בדומה לכותב שורות אלו שלא היה ולא נברא.
