זה המחנק הזה,שהבטן נהפכה למערבל בטון של רגשות.
רציתי לכתוב או לספר למישו, רציתי לומר הכל.גמגמתי כמו דג..
דג.איזה יום דג.ואומרים שאני דגה.
זה השבוע הנוראי הזה שחיפשתי עניים ולב.
עניים כאלה מתגעגעות כמו שלה ושלה.
פףף ענים.הפעם האחרונה שהעזתי שמישו יסתכל בעניים.
ואופ כמה אני אוהבת אותה אלוהים,והיא לא התקשרה.
היא אמרה שהיא אוהבת אותי,כל פעם אומרת. קשה לי להכיל.
וכשהיא איתי היא שופכת עליי אהבה בכמויות שאפשר לאחסן בצנצנת.
אז שדיברנו והיא שלפה סיגריה.היא הסתכלה עליי במתיקות שלה.
ודיברתי.ושפכתי, מה שהצחלתי. והיא לחשה מילים מרפאות.
אמיתי לי מידיי.קמתי והלכתי בלי לומר כלום. ואחכ חזרתי למצוא אותה.
ואז.יום אחכ שנפגשנו בתפילה. למרות כל החרדות שלי ושלה.
היא כבר היתה אחרת.וחלמתי עליה בלילה.וחיכיתי ולא.
ורק עדין שהיא מתקשרת אני מפרפרת.
ואז יום ראשון.אולפנא.יאיי.ככה שבוע שעבר כמו סיוט. וברחתי מפה לשם.
הגעתי בערב.הייתי חולה.באמת חולה.בגוף ובנפש.
והם קולטות.לפי העניים,והדיבור. ופתאום כולם דןאגים לי. אה איפה הייתם איפה.
וחנוק לי,וחייבת לברוח. רחוק רחוק רחוק.לאידעת לאיפה.
רקלאלבכותרקלאלבכותרקלאלבכות
ובית.שןב בית. צריך להיות בסדר.
ושוב הם כועסים.ואוף זה בגללי.אוף איתי.
ישסניף.לא הולכת.רציתי לצאת. ישבתי בגינה כמו הפרחחים האלה.
מיציתי.ישבתי מתחת לאיזה עץ.התבודדתי מלא.
פשש צדיקה את.עאלק.שקרנית.
ושבת נסעתי.וואו טירופ.לא באלי עוד מחר.
(וכל הזמן היא היתה שם,ושחכה.וחיכיתי.
ולא.
אוף
מה יהיה איתי
מה)
