פתחתי את דלת חדרה.
"מיה," קראתי בשמה, "הגיע הזמן לקום. רון מחכה לך למטה עם הילדים."
"שוב פעם אלה?" שאלה מיה והתפכה במיטתה, "תכננתי ללכת לקניון."
"מיה," הטפתי לה, "אח שלך צריך שתשמרי לו על הילדים למשך כמה שעות תמימות! באמת, קצת בגרות!"
"טוב, טוב," היא רטנה, "אני קמה."
היא הסירה מעליה את שמיכת הפוך שלה, וצעדה לאמבטיה.
"לא שכחת משהו?" שאלתי.
"אני אסדר את המיטה אחר כך," היא אמרה, "הילדים מחכים לי, שכחת?"
ירדתי למטה. "היא עוד מעט באה," אמרתי לרון, "היא רק מתארגנת."
"טוב," הוא אמר ופנה לילדים שלו, "אני הולך לעבודה, סבתא ומיה ישמרו עליכם עד שאני אחזור, בסדר?"
הילדים החזירו לו מבטים עייפים.
"מה זה?" שאלתי, "אתם לא נותנים להם לישון בלילה?"
הוא חייך, "הם קמו מוקדם. יש להם קטע כזה בזמן האחרון, אם את רוצה את מוזמנת להשכיב אותם לישון."
"תגידו ביי לאבא." אמרתי להם.
"ביי אבא." הם חיבקו את רגליו של אביהם.
"ביי." אמרתי גם אני, ונשקתי על לחיו.
"ביי אמא," אמר, "אני אחזור בסביבות אחד."
הוא יצא מהבית בדיוק כשמיה ירדה במדרגות.
"הוא הלך כבר?" היא שאלה, כשראתה שהילדים בידי.
"כן," אמרתי, "פספסת אותו."
"חבל," היא אמרה, "אני צריכה עזרה עם המבחן במתמטיקה."
"מיה!" קראו הקטנים, הם זינקו מידי, ועברו אל מיה.
"היי." חייכה אליהם מיה, "מה נשמע?"
"אבא הלך." אמר הגדול, בן הארבע.
"כן, אני יודעת." היא ענתה, "אנחנו הולכים לעשות כיף היום. עם מה אתם רוצים להתחיל?"
"קוביות!" קראה הקטנה, בת השנתיים וחצי.
"אני רוצה לשחק בחיילים!" אמר הגדול, הוא הלך לחדר וחזר משם עם אקדח קטן בידיו, "פיו! פיו!" קרא, "מיה, פגעתי בך!"
"אוי, לא!" קראה מיה ונפלה על השטיח לקול צהלת הגדול.
"מיה," משכה בחולצתה הקטנה, "אמרת שנשחק בקוביות."
"אני באה." אמרה. היא קמה ממקומה, והלכה לכיוון החדר.
אני הבטתי במתרחש מהצד עם חיוך, "את תהיי אמא נהדרת." אמרתי לה.
"עכשיו הבנתי למה צריך אבא." היא ענתה בעת שכל אחד מאחיניה מושך אותה לכיוון אחר.
"אני אשחק עם שניכם," היא אמרה, "מבטיחה."
כעבור כמה שעות נשמעה דפיקה בדלת.
רון נכנס הביתה.
"בדיוק הכנתי להם ארוחת צהריים," אמרתי, "רוצה להצטרף?"
על השולחן עמדה צלחת של שניצלים חמים מהמחבת, וקערת צ'יפס.
הוא התיישב ליד השולחן ולקח צלחת.
"שווה להיות אצל סבתא," הוא אמר ונגס בשניצל, "זה טעים, כרגיל."
"תודה." אמרתי לו, ושוב נשקתי על לחיו.
"אמא!" הוא קרא במעין מובכות כזו, ומחה את האודם שלי מלחיו, "בלי אודם!"
"אז איך הם היו?" הוא שינה כיוון.
"בסדר," עניתי, "מיה שיחקה איתם, והם ישנו קצת."
"הם התנהגו יפה?" הוא שאל.
"כן." ענתה מיה, "כמובן שהם מתנהגים הכי יפה כשהם ישנים."
"נראה לי אני צריך להתחיל לשלם לך." אמר רון למיה.
"אני לא מתנגדת." חייכה מיה, "אני גובה עשרים שקלים לשעה."
"לא באמת," הוא אמר, "תודה לך."
"זה כלום," היא אמרה, "מה זה לבלות קצת עם האחיינים במקום לצאת לשופינג?"
הוא צחק, "טוב, אנחנו הולכים." הוא הודיע.
הוא לקח את הקטנה בידיו, ולגדול נתן יד.
הוא פתח את הדלת.
"תגידו תודה לסבתא ומיה." ציווה עליהם רון.
"תודה." אמרו הילדים במקהלה.
"בבקשה," עניתי, בעיקר לרון, "מתי שתרצה."

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?

השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

ועכשיו דממה. 

;)

עוד יצירות לגנזכי הלב. 

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"