יש ספרים שקשורים/על התקופה/על חלק

או את הסדרה הגדולה של 5 כרכים - שפשוט קוראים לה מלחמת העולם השניה

בקטגוריה הראשונה:

צ'רציל

הפלישה לנורמנדי

לנינגרד

סטלינגרד  וכו'

[מצטער שעונה לך כעבור כל כך הרבה זמן אבל זה רלוונטי למה שדנו בו בנוגע לסרט הרלוונטי.]
כלומר, ספרים טובים מאוד אבל כל כך בעייתיים שהם גרועים (יצאו בסידרה מאורגנת ומרשימה בהוצאת מערכות של משרד הבטחון):
- "מלחמת העולם השנייה" של גנרל ג'ון צ'רלס פרדריק פולר (גנרל אנגלי קולוניאליסטי ושמרן רטנוני שעוד רגע אחד היה מתלונן למה לא עשו איזה הסכם שלום עם הפיהרר היקר, וששופך את זעמו על האמריקאים של מונטגומרי והפצצות האטומיות של טרומן). אבל מנתח ניתוח מרשים - אפילו בימינו, עשורים על עשורים מאז שיצא הספר - את קרבות הגרמנים עם הסובייטים. אם כי אני בטוח שסובורוב היה נוחר בבוז לפרשנות הבריטית הזאת.
 - "קלון" ("Infamy", על שם הביטוי שטבע פרנקלין דלאנו רוזוולט), חשיפת קונספירציה מודיעינית סביב פרל הארבור מאת ג'ון טולנד. שיכנע אותי לחלוטין בחתירה המודעת של הדמוקרטים למלחמה נגד היטלר, לעומת הבדלנים הרפובליקנים שהעדיפו להימנע מזה, ושכנראה הביטו בכל המאבק הפנימי של "העולם הישן" בבוז מהצד.
ספרים באמת מעולים, אבל הזויים על כל המוח. גורמים לך להתחיל להיות אדם ספקן וציניקן. ראיתי עותקים שלהם בספריות, אתה בטח תמצא.

קשה לי מאוד לענות.
שני העניינים האלו - גם המערכה ברוסיה וגם פרל הארבור - דורשים כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה לימוד וכמובן כל כך הרבה נגישות ל"אמת האמיתית" (ואיך בדיוק מוודאים שזו האמת האמיתית?!) שמבחינתי הנכון הוא מכל מקום להישאר ספקן.
אבל כן, אני בכל זאת אעדיף לקרוא וללמוד את נקודת המבט המסויימת. ברוב המקרים גם ה"קונספירטור" נדרש לנימוק כלשהוא, וזו כבר ההתחלה (מצידו של מחבר כזה) להידרש עניינית לנושא ולהתייחס - עד כמה שהוא מואיל בטובו - ליישוב של המציאות עם התיאוריה.

הספרים שכתבתי לעיל הם ספרי חובה בעיני.

היום הארוך ביותר מתאר בפירוט את הפלישה לנורמנדיה. עד שלא קוראים אותו לא קולטים את ממדי המלחמה הזאת, בעיני.

ענו לך פה לגבי כל מיני ספרים אזוטריים.

לא ראיתי שנתנו ספרים "פוטים" יותר, שנותנים אינפורמציה שאינה שנויה במחלוקת..

דרך אגב יש עוד ספר שאמור להיות נהדר, "סטלינגרד", לא יצא לי לקרוא.

ספריו של הרמן ווק עובדו לסדרות טלוויזיה נפלאות (וארוכות.. 11 פרקים * 2, כל פרק כשעה וחצי..)

לא ממליצה לחלוטין על "לבד בברלין". ספר דכאוני, המחבר כנראה היה פסיכוטי ברמה כלשהיא, ומי רוצה לקרוא על גרמנים טובים. אז היו שלושה כאלה.. היו מליונים של גרמנים רעים, נתמקד בהם.

מבצע קציצה חמוד מאד! מספר על מבצע אחד קטן מתוך מלחמה עצומה, אבל מעניין.

בטח יש עוד כמה שקראתי אבל לא עולים לי בראש עכשיו. מניחה שאתה לא מבקש פה ספרי שואה.

אם כן, איזו אינפורמציה מצאת שם ש"שנויה במחלוקת"?
ואם במקרה לא, את רצינית?
המחלוקת היא לגבי הפרשנות. ומחלוקת בנוגע לפרשנות אפשר והייתי טוען שחשוב תמיד לנהל, אם כבר. נשמע לי שפותח הדיון היה מאוד מעוניין לקבל אינפורמציה, והספרים שציינתי שופכים אותה בטונות, כך שלא ברור לי מה ההגדרה שלך ל"איזוטריות".

זה ספר שנותן את המידע במלואו. ואם אפשר, לוקח בחשבון את כל התיאוריות. ככה שום דבר לא מגמתי ואפשר לקחת בחשבון ולשפוט בעצמך.

אז בקיצור, איזה ספר מכל המוזכרים כאן הכי עונה על ההגדרה?

שיש אפשרות ממשית להפריד לחלוטין בין עובדה לבין תיאוריה. ויטגנשטיין טען בהקשר למלחמת העולם הראשונה שמבחינתו אין דבר כזה "אנגליה וגרמניה נלחמות", יש רק "ג'ון יורה כדור ביוהאן". אבל ברור שזה מופרך לגמרי, לג'ון וליוהאן יש מפקדים ויש ממשלות שבשמן הם גוייסו לצבאות הנלחמים, ויש פקודות לירות אחד בשני, גם אם בשדה הקרב זה מחריד ויורד לרמה הנוראה והאיומה של איש את רעהו מוריד לשאול. אז העובדה היא שג'ון יורה והורג את יוהאן, אבל זה לא קרה בלי סיבה מאחרי העניין, זה לא כדור תועה וזה לא מפני שג'ון רצה לשדוד מיוהאן את הכסף. זה מפני שמישהו בשם גבריאל פרינציפה ירה ביורש העצר של אוסטריה הונגריה שנתיים לפני כן, ואז האימפריה פלשה לסרביה, ואז אנגליה איימה על האימפריה, ואז הקיסרות הגרמנית הכריזה שתגן על האימפריה, ואז צרפת הצטרפה לברית עם אנגליה נגד הגרמנים. אדם צריך להיות די עסוק אינטלקטואלית בשאלה מה העולם הסובב אותו, כדי לנסות להבין מה הביא את ג'ון ויוהאן לשכב בבוץ בשוחות המרופשות של ורדן ואיפר תחת מטר פגזים, ולהשתדל לרצוח במקצועיות וביעילות אחד את השני.

לגבי המלחמה השנייה, ודאי שכבר עם יריית התותח הראשונה בבוקר הקודר של הראשון לספטמבר 1939 נשאלה השאלה איך קרה שתוך פחות מעשרים שנה מאז הסכמי ורסאי שוב אירופה מדממת. רק לעניין הזה יש כל כך הרבה תשובות אפשריות, שמן הסתם "האמת" דורשת פחות או יותר להתייחס לכולן, החל מהרומנטיקה הפילוסופית הלאומנית הגרמנית של המאה התשע עשרה למניינם (אבל אולי גם כבר מהמאות הקודמות כולל קרבות הרפורמציה המטלטלים מאז שנת 1517, במאבק דתי-לאומי ל"הגדרה עצמאית" גרמנית דתית "נוצרית" חצי-הומאניסטית-חצי-פגאנית), דרך הכרזות העצמאות הנועזות והתקיפות של איטליה וגרמניה המודרניות, מול צרפת המתהפכת בין בונאפארט ו"לואי השמונה עשר" והרפובליקה הנשיאותית והסוציאליסטים האדומים. ומההחלטות התמוהות של בנות הברית אחרי המלחמה הראשונה לקרוע לגרמנים את הצורה ברמה אכזרית ממש עד הרעבתם ללחם (והצתת זעם אימים בחוגים השמרניים הגרמניים שדרשו נקמה גם אחרי התבוסה), ודרך האימה הבולשביקית הקומוניסטית שהפציעה פתאום ברוסיה כולל במלחמת אזרחים עד לניצחון מבעית של לנין ואנשיו. והופעת המדינות המזרח אירופאיות המבולבלות אתנית ושלאומיותן מפוברקת במוצהר כגון פולין, "יוגוסלביה" ו"רומניה". ולמותר לציין את ההפכפכות הבריטית האימפריאלית, מאנשי אור ונפש כמו צ'רצ'יל וווינגייט ועד לתככנים מפוקפקים מסוגם של מקמהון ולורנס "איש ערב".

אני חושב שצריך לקרוא כמה שיותר ולהיות פתוחים לתובנות ולגילויים ולחשיפות, רבות מהן מצערות מאוד. יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אבל בשורה התחתונה כן, יוסיף דעת.

יש כאן הצעות לספרים ואחריהן הסבר למה הספר מביא הסתכלות ייחודית..

מישהו פתח פורום משלו. אולי כדאי שנצטרף, בשביל שלא יהיה לבד

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f208

אולי לא היו שורפים ביליונים לירות על קו בר לב, שבסוף המצרים פשוט הסתערו עליו עם חי"ר על רפסודות צליחה ואיגפו בו את כל המעוזים והתעוזים מאחורה.
אולי אפילו היו נהרגים קצת פחות חיילי צה"ל.
לי זה נשמע קצת מאוחר כבר ללמוד על הקו הצרפתי, אתה מבין, כבר איבדנו את סיני (גם אם בני עקיבא "החזירו" אותו דרך השם של השבט החדש).

נזכרתי בשיר היפהפה "השיר על ארץ סיני". 

וכל המעוזים דווקא היו מלאים בהסדרניקים שלא עשו טירונות ורק באו להשלים מניינים ליום כיפור.

לא הייתי מגדירה את זה בדיוק "ספר על מלחמת העולם השניה". הוא ספר שואה מקורי, הוא לא עוסק בכלל בתמונה הרחבה.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.