יום אחד כשיהיה לי זמן אני אכתוב סיפור קצר על מוכרת בחנות בגדים יד-שניה באיזו עיירת פיתוח עייפה בצפון.
אני אכתוב עליה בתור דמות חסרת אישיות לכאורה, כזו שיושבת בין תשע לשלוש וחצי מאחורי דלפק פורמייקה, מחכה ללקוחות, קוראת קצת אלתרמן ויהודה עמיחי וביאליק מוכתמים שחיכו לה בארגז ליד דלת החנות לפני חודשיים.
אני אכתוב על איך שנכנסים לחנות הלקוחות הקבועים וגם כמה סקרנים, הרוסיות עם הבלונד המלאכותי והציפורניים, הבחור ההוא עם הספאזם ביד ימין, הילדה הזאת עם העיניים המאופרות בשחור שמחפשת ספרים משומשים באנגלית. רק משומשים היא רוצה, כאלה שכבר עבר עליהם משהו, לא ספרים חדשים ומתנשאים עם ריח של בית דפוס.
אני אכתוב על איך זה שכל הלקוחות נכנסים ומודדים ומשלמים ויוצאים מהחנות בלי לשאול את המוכרת מה שלומה ואיך עבר היום שלה ושיואו איזה מזג אוויר מטורף כמעט אפשר לשכוח שלפני רגע היה פה קיץ. הם מתייחסים אליה כאל עוד אובייקט בחנות. יש מדפים ובגדים ודולב כתום ששמים בו בגדים למסירה ומעמד של שקיות ומדף ספרים ודלפק פורמייקה ומוכרת. זה הסט.
אבל המוכרת ההיא, כשאני אכתוב עליה, אני אתן לה אישיות. שם אני לא אתן לה, כדי להשאיר את אפקט המסתוריות, אבל אישיות תהיה לה, אישיות מיוחדת כזאת, סיפורית. היא תהיה מהאנשים האלה שקוראים אלתרמן מתחת לדלפק בעבודה, ואחרי זה הולכים ברגל הביתה ובדרך עוצרים לומר שלום למאבטח בסופר ולזקנה שיושבת עם הכינור בפארק.
יהיו לה חיי חברה מצומצמים, שניים-שלושה חברים טובים באמת, עוד אחד מחוץ להישג היד, חברת ילדות שאפשר לא לדבר איתה חמש שנים ואז יום אחד לשלוח לה סמס "את באה לקפה של רינו בפינת העצמאות?" וזה יהיה בסדר.
תהיה לה משפחה, כמובן, משהו מצומצם וסולידי, רק כדי לסמן וי ולעבור הלאה. אבאמא ושני אחים. אולי בן-זוג. חלום על ילדה.
אני אכתוב על החיים הקטנים שלה, חיים שקטים, לא מסעירים. אולי אני אוסיף גם איזשהו מוסר השכל או משפט מחץ על כמה שהחיים שלנו עוברים מהר או לאט או מה שיבוא לי באותו הרגע.
וזהו.
בינתיים אין לי זמן לכתוב את הסיפור שלה, רק לחשוב עליו מדי פעם ולהוסיף פרטים.
אני אכתוב עליה בתור דמות חסרת אישיות לכאורה, כזו שיושבת בין תשע לשלוש וחצי מאחורי דלפק פורמייקה, מחכה ללקוחות, קוראת קצת אלתרמן ויהודה עמיחי וביאליק מוכתמים שחיכו לה בארגז ליד דלת החנות לפני חודשיים.
אני אכתוב על איך שנכנסים לחנות הלקוחות הקבועים וגם כמה סקרנים, הרוסיות עם הבלונד המלאכותי והציפורניים, הבחור ההוא עם הספאזם ביד ימין, הילדה הזאת עם העיניים המאופרות בשחור שמחפשת ספרים משומשים באנגלית. רק משומשים היא רוצה, כאלה שכבר עבר עליהם משהו, לא ספרים חדשים ומתנשאים עם ריח של בית דפוס.
אני אכתוב על איך זה שכל הלקוחות נכנסים ומודדים ומשלמים ויוצאים מהחנות בלי לשאול את המוכרת מה שלומה ואיך עבר היום שלה ושיואו איזה מזג אוויר מטורף כמעט אפשר לשכוח שלפני רגע היה פה קיץ. הם מתייחסים אליה כאל עוד אובייקט בחנות. יש מדפים ובגדים ודולב כתום ששמים בו בגדים למסירה ומעמד של שקיות ומדף ספרים ודלפק פורמייקה ומוכרת. זה הסט.
אבל המוכרת ההיא, כשאני אכתוב עליה, אני אתן לה אישיות. שם אני לא אתן לה, כדי להשאיר את אפקט המסתוריות, אבל אישיות תהיה לה, אישיות מיוחדת כזאת, סיפורית. היא תהיה מהאנשים האלה שקוראים אלתרמן מתחת לדלפק בעבודה, ואחרי זה הולכים ברגל הביתה ובדרך עוצרים לומר שלום למאבטח בסופר ולזקנה שיושבת עם הכינור בפארק.
יהיו לה חיי חברה מצומצמים, שניים-שלושה חברים טובים באמת, עוד אחד מחוץ להישג היד, חברת ילדות שאפשר לא לדבר איתה חמש שנים ואז יום אחד לשלוח לה סמס "את באה לקפה של רינו בפינת העצמאות?" וזה יהיה בסדר.
תהיה לה משפחה, כמובן, משהו מצומצם וסולידי, רק כדי לסמן וי ולעבור הלאה. אבאמא ושני אחים. אולי בן-זוג. חלום על ילדה.
אני אכתוב על החיים הקטנים שלה, חיים שקטים, לא מסעירים. אולי אני אוסיף גם איזשהו מוסר השכל או משפט מחץ על כמה שהחיים שלנו עוברים מהר או לאט או מה שיבוא לי באותו הרגע.
וזהו.
בינתיים אין לי זמן לכתוב את הסיפור שלה, רק לחשוב עליו מדי פעם ולהוסיף פרטים.
