אין לי מה לכתוב.
אבל אני רוצה לכתוב.מידי.
זה קצת סותר כי אוף,הלב שלי מפוצץ אבל אני לא מצליחה להעביר את המילים לאותיות האלקטרוניות שמוטבעות בפלאפון שמולי.
אז אני רק אשתוק ואתן לעיניים להתבונן ולאצבע לבוא ולחבר אותיות למילים.
אתם שומעים אחים?
טוב לי.
כבר טוב לי,באמת.מהבפנים.
אני רוצה לקבל הר גדול בארץ,כזה שאפשר לראות מימנו את כל העמקים והבורות והפתחי ביוב.
כזה שאפשר לראות מימנו את הימים ואת עונות החורף שמתנדפות מעל שמי הארץ ואת השקיעות שצונחות כל ערב אל הים.
מקום כזה שאעצום עיניים ואשתוק שלוש שניות
ואז,
אצעק בו בקול עצום עצום-
השם.
הוא.
האלוקים.
.
לפרוש ככה ידיים,לחבק את האוייר השקוף הזה ולהכניס שוב ידיים חזרה אל עצמי ולנשום ולשתוק לרגע.
כי אני צריכה לשמוע.
אני צריכה לשמוע שהשם הוא האלוקים.
לשמוע את עצמי,את המקום שאני נמצאת בו עכשיו,על ההר.
אבא אחראי על כל בריאה ועל כל עלה אפור חום שנושר מהעץ ועל כל גוון קשת שנצבע בשמיים.
אבא אחראי עלי.
אני חיה.ורק בזכותו עדיין הנשימות שלי עומדות בקצב החיים.
וזה לא מובן אחים,זה לא מובן כלל.אתם אפילו לא יודעים.
היום הלב שלי כבר לא מרגיש את הכאב המפלח,זה שצורם לי באוזן,זה שעושה צרבת בגרון מרוב הבדידות כי-
אין יותר בדידות.יש אלוקים בעולם.
פעם לא האמנתי בכאב לב.
זה נשמע פסיכי ולא אמיתי.
אבל וואלה תדעו,יש כזה דבר וזה יותר כואב מכאב פיזי.
הנפש רוצה יחס והיא מתערבלת עם הגוף ואנשים ותוצאה איומה נפרשת מולנו,של לב שבור.
וזה דופק.זה כואב.זה פוצע.
זה מוות בחיים,כשאת עדיין נושמת.עדיין שומעת את הלב המיוסר שבתוכך.זה שצועק בלי קול כי לב לא מדבר.
ואת רוצה לעזור לו,באמת שרוצה.
והתרופה היפה לדיכאון הלב שלך,זו המיטה.
אבל תרופות,שלוקחים מלא ובלי מרשם,יכולות גם להרוס.
והמיטה היא עיר המקלט שלי.
כי כן,היה מימי לברוח.
אבל היא הייתה גם סכנה עבורי,המיטה.
סכנת סחף לא מוסברת,לתוך הבד של הסדין.
לתוך קבר.
להישאר שם ימים שלמים,עם גיחות קצרות לבית ספר ואז ישר לחזור,לחבק אותה חזק ולהידבק מדמעות.
והיא הייתה סכנה,המיטה שלי.
ולא,כבר לא ניסיתי לעצור כלום.
לא היה כוח לעשות שום דבר,רק לישון ולישון ולהישאר ערה בלילה ולספור כוכבים כי כמה אפשר לישון.
בעצם,גם לא לספור כוכבים כי מהמיטה שלי לא רואים כוכבים.
.
וזהו.
הגיע שלב קריטי.
או אלוקים שהוא טוב גמור
או שפשוט זהו.
.
אני לא יודעת להסביר בכלל מה קרה,
רק דבר אחד יש לי להגיד.
תאמינו באבא.
.
אבל אני רוצה לכתוב.מידי.
זה קצת סותר כי אוף,הלב שלי מפוצץ אבל אני לא מצליחה להעביר את המילים לאותיות האלקטרוניות שמוטבעות בפלאפון שמולי.
אז אני רק אשתוק ואתן לעיניים להתבונן ולאצבע לבוא ולחבר אותיות למילים.
אתם שומעים אחים?
טוב לי.
כבר טוב לי,באמת.מהבפנים.
אני רוצה לקבל הר גדול בארץ,כזה שאפשר לראות מימנו את כל העמקים והבורות והפתחי ביוב.
כזה שאפשר לראות מימנו את הימים ואת עונות החורף שמתנדפות מעל שמי הארץ ואת השקיעות שצונחות כל ערב אל הים.
מקום כזה שאעצום עיניים ואשתוק שלוש שניות
ואז,
אצעק בו בקול עצום עצום-
השם.
הוא.
האלוקים.
.
לפרוש ככה ידיים,לחבק את האוייר השקוף הזה ולהכניס שוב ידיים חזרה אל עצמי ולנשום ולשתוק לרגע.
כי אני צריכה לשמוע.
אני צריכה לשמוע שהשם הוא האלוקים.
לשמוע את עצמי,את המקום שאני נמצאת בו עכשיו,על ההר.
אבא אחראי על כל בריאה ועל כל עלה אפור חום שנושר מהעץ ועל כל גוון קשת שנצבע בשמיים.
אבא אחראי עלי.
אני חיה.ורק בזכותו עדיין הנשימות שלי עומדות בקצב החיים.
וזה לא מובן אחים,זה לא מובן כלל.אתם אפילו לא יודעים.
היום הלב שלי כבר לא מרגיש את הכאב המפלח,זה שצורם לי באוזן,זה שעושה צרבת בגרון מרוב הבדידות כי-
אין יותר בדידות.יש אלוקים בעולם.
פעם לא האמנתי בכאב לב.
זה נשמע פסיכי ולא אמיתי.
אבל וואלה תדעו,יש כזה דבר וזה יותר כואב מכאב פיזי.
הנפש רוצה יחס והיא מתערבלת עם הגוף ואנשים ותוצאה איומה נפרשת מולנו,של לב שבור.
וזה דופק.זה כואב.זה פוצע.
זה מוות בחיים,כשאת עדיין נושמת.עדיין שומעת את הלב המיוסר שבתוכך.זה שצועק בלי קול כי לב לא מדבר.
ואת רוצה לעזור לו,באמת שרוצה.
והתרופה היפה לדיכאון הלב שלך,זו המיטה.
אבל תרופות,שלוקחים מלא ובלי מרשם,יכולות גם להרוס.
והמיטה היא עיר המקלט שלי.
כי כן,היה מימי לברוח.
אבל היא הייתה גם סכנה עבורי,המיטה.
סכנת סחף לא מוסברת,לתוך הבד של הסדין.
לתוך קבר.
להישאר שם ימים שלמים,עם גיחות קצרות לבית ספר ואז ישר לחזור,לחבק אותה חזק ולהידבק מדמעות.
והיא הייתה סכנה,המיטה שלי.
ולא,כבר לא ניסיתי לעצור כלום.
לא היה כוח לעשות שום דבר,רק לישון ולישון ולהישאר ערה בלילה ולספור כוכבים כי כמה אפשר לישון.
בעצם,גם לא לספור כוכבים כי מהמיטה שלי לא רואים כוכבים.
.
וזהו.
הגיע שלב קריטי.
או אלוקים שהוא טוב גמור
או שפשוט זהו.
.
אני לא יודעת להסביר בכלל מה קרה,
רק דבר אחד יש לי להגיד.
תאמינו באבא.
.
