בעקבות השרשורים האחרונים של @לב אוהב של פחדים
כמו כל דבר שיש בו דברים טובים ודברים רעים כך גם בפחד.
ראיתי ניסוח ממש יפה של הרב חיים וידל על הדבר אז חשבתי לשתף:
"...אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד – ממתי הפחד התמידי (חרדתיות בלשוננו) הוא מעלה המביאה לאושר (בעיקר במובן המקראי של איתנות ויציבות)? ומקרא מפורש ונדרש הוא: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים (ישעיה לג יד). ולאידך גיסא וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה – מדוע הקשיית הלב היא מתכון בטוח למפלה? הרי היא תנועה של התגברות ואומץ והחזקת עמדה, המשובחת בעיקר בשעת מאבק ומלחמה. ומקרא מפורש הוא: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: (דברים כ ח) אולי אפשר לראות את הקושי כמכוון וכפרובוקטיבי. הוא בא לעורר אותנו שכדי לפתור את הקושי שבפסוק, וכדי לפתור כל קושי, כדאי להטיל ספק (לפחוד) בפתרונות המקובלים (וההגיוניים) ולפתוח את הלב להבנה חדשה שתביא לפתרונו. קשי הלב הוא ההתבצרות ברגש הפנימי והאטימות למציאות ולתבונה. לעומתו, הפחד, הוא הפתיחות הרגישות וההקשבה אליה."
מקור - פנחס תשע"ט – בשבח הפחד ובגנות קשי הלב (פירוש לשלוש אגדות חורבן)
בכלל, אני חושב שאנחנו המון עוסקים פה בפורום בפער בתחושה במתח שקיים בין הרצוי למצוי.
הפער הזה עלול להוליד כל מיני תחושות - פחד, בושה, כעס וכו'
כל התחושות הנ"ל יכולות לפתוח אותנו מחדש לתובנות על עצמנו. לעבודה עצמית. לשנות את התפיסות הישנות שחשבנו/הרגשנו על עצמנו. או למה הקב"ה רוצה מאיתנו.
