"היא אמרה הרגע 'דייוידס'?" קפאה סנואו.
"כן," אמרה מאי, שנעצרה גם היא. "נראה לי."
"היי," אמרה אנה, והתיישבה על אחד הכיסאות, וכמוה עשה גם רוקי. "אני אנה, כמו שמיסיס דאדילין כבר אמרה, וזה רוקי, הארוס שלי."
"את…" בררה סנואו את מילותיה, "את דייוידס?"
"כן." ענתה אנה בקצרה.
"למה את פה?" שאלה מאי בתוקפנות.
"מאי…" סיננה סנואו ונתנה לה מכה קטנה בברך.
"טוב," התחילה אנה, היא נראתה לחוצה לא פחות מהן, "אני כאן בגלל ש… טוב… אני אחותכן."
"מה?!" נדהמו הבנות.
"מה אמרת?" שאלה סנואו, רק כדי לברר ששמעה נכון.
"אמרתי שאני אחותכן." אמרה אנה בשלווה.
"אבל… אין לנו עוד אחות." הרהרה סופי.
"כי אנחנו לא לגמרי אחיות," אמרה אנה, "אני אחותכן, פשוט לא מאותה אמא."
"אז מה שאת אומרת…" ניסתה מאי להבין, "שאבא שלנו הוא גם אבא שלך, אבל אמא שלנו היא לא אמא שלך?"
"בדיוק," אמרה אנה, "אם אתן רוצות אני יכולה לספר לכן קצת."
הבנות שתקו בהקשבה.
"אני מניחה שזה כן." אמרה אנה ונשמה עמוק.
"טוב, אז ככה," התחילה אנה את הסיפור. "אני גרה באורלנדו, שם גם נולדתי. וכמו שכבר אמרתי, אבא שלכן, כלומר, שלנו, התחתן עם אמא שלי. הם עברו לאורלנדו, ושם אני נולדתי. כשהייתי בת בערך שנה, ההורים שלי התגרשו, ואבא עזב את הבית. לפני שנתיים, נתבקשתי לעשות עבודת שורשים בקולג'. במסגרת העבודה גיליתי את סבתא, ויצרתי איתה קשר. אנחנו נפגשות לפחות פעם בשנה…"
"את אומרת שאת וסבתא נפגשות פעם בשנה והיא לא אמרה לנו?" קטעה אותה סנואו.
"כן," אמרה אנה, "אבל זה לא ממש משנה כרגע, היא לא רצתה שתחטפו הלם."
"אבל זה מה שקורה עכשיו." אמרה מאי.
"אבל עכשיו אתן מספיק גדולות." אמרה אנה.
"שיהיה." משכה סופי בכתפיה, "אפשר להמשיך בסיפור?"
"כמובן," ענתה אנה, "אז כמו שאמרתי, יצרתי עם סבתא קשר, והיא סיפרה לי כל מיני דברים על אבות אבותיה.  כששמעתי שאבא מת, טוב, החלפתי שם משפחה וחיפשתי אחר פיסות מידע עליו, כי לא ממש הכרתי אותו. וכך מצאתי אתכן. וכשמצאתי אתכן, דיברתי עם סבתא והחלטנו שאני אגיע לכאן במקומה, ואדבר אתכן."
"טוב," אמרה סנואו, "אז… מה עכשיו? את עוברת לכאן?"
"לא," צחקה אנה, "האמת שתכננתי לחפש עוד דברים על אבא, תכננתי לעשות מסע, ואני רוצה שאתן תבואו איתי."
"את רוצה שנעזוב את בית היתומים, את החברות, ונלך למסע איתך?" שאלה מאי, "אחות אבודה שאנחנו מכירות בקושי חמש דקות?"
"טוב," אמרה אנה, "אתן צודקות. אני אתן לכן לחשוב על זה קצת. אני אתקשר בשישי כדי לבדוק מה דעתכן."
"אולי תישארי עוד קצת?" שאלה סופי, "נראה לך את האזור?"
"אוקיי." אמרה אנה.
"קדימה!" קראה סופי בשמחה.
היא, מאי, אנה ורוקי התקדמו ליציאה מהמתחם, אך סנואו עדיין ישבה ליד השולחן.
"סנואו?" הסתובבה אנה, "את באה?"
"לא," אמרה סנואו, "אני רוצה להישאר קצת לבד… לעכל."
"אוקיי," אמרה אנה, "אז אנחנו הולכים, טוב?"
"ביי." אמרה סנואו בלי להביט לכיוונם.
"ביי." אמרה אנה, והארבעה הלכו משם.
*****
"סנואו?" שאלה אנה בחשש. היא התקדמה בזהירות גג בית היתומים, שבקצהו ישבה סנואו.
סנואו סובבה את ראשה.
"הכל טוב?" שאלה אנה, והתיישבה לידה.
"את רוצה את האמת או את מה שאת רוצה לשמוע?" שאלה סנואו.
"אני רוצה לדעת מה את חושבת." ענתה אנה.
"טוב," אמרה סנואו ונשמה עמוק, "את באה לכאן ביום בהיר אחד, ואת אומרת לנו שאת אחות שלנו. ואז את אומרת שאת בקשר עם סבתא כבר כמה שנים, ואנחנו לא ידענו מזה כלום. ולבסוף את עוד חושבת שנבוא איתך למסע. שלא תביני אותי לא נכון…"
סנואו נשמה מעט. היא עדיין הסתכלה למטה.
"שלא תביני אותי לא נכון," המשיכה, "אני כל חיי חלמתי לצאת למסע כזה משלי, לגלות קצת על העבר שלי, על הזהות שלי. אבל למה דווקא עכשיו? הגענו לכאן סך הכל לפני כמה חודשים, ועד שהצלחנו להתאקלם, עד שהתחלתי לישון בלילות, עד שהפסקתי להסתכל על תמונות של אמא ואבא ולבכות בשקט כל לילה במיטה. ועד שמצאנו חברות, ולמאי יש את הקבוצה שלה, ולי יש את החקירה ו… זה פשוט לא זמן טוב."
"אני מבינה," אמרה אנה באכזבה, "את יודעת מה? אם את רוצה אני אתן לך את המספר שלי,"
היא הוציאה פנקס, רשמה על אחד הדפים את המספר שלה, תלשה אותו והעבירה אותו לסנואו,
"את יכולה לדבר איתי על מה שאת רוצה, ומתי את רוצה."
"תודה." אמרה סנואו, "אני חושבת שאני פשוט צריכה קצת זמן… להתארגן על עצמי."
"זה בסדר." אמרה אנה ברכּות, "יש לך כמה זמן שתרצי."
*****
"לא נכון!" קראה לונה, היא לא הבינה מאיפה זה נפל עליה.
"את רצינית?" שאלה סייליני.
"כן," ענתה מאי, "יש לי עד סוף השבוע הזה להתקפל ו… ללכת."
"את לא חייבת אם את לא רוצה." אמרה לונה, אף שנראה שרצתה לנחם בעיקר את עצמה.
"אבל זה בדיוק העניין," אמרה מאי, והתיישבה על מיטתה. "אני רוצה."
"כמה זמן זה יקח המסע הזה?" שאלה סייליני.
"לא יודעת," משכה מאי בכתפיה, "זה יכול לקחת כמה חודשים, וזה יכול לקחת כמה שנים."
"את תהיי מאוד חסרה לנו." אמרה סייליני, וקמה לחבק את מאי.
"גם אתן לי." אמרה מאי.
"אני מקווה שהקבוצה תצליח גם בלעדייך." אמרה לונה.
"אני בטוחה שהקבוצה תצליח גם בלעדיי," אמרה מאי, "יש שם בנות מוכשרות מאוד."
"אם כבר מדברים על הקבוצה," אמרה סייליני, "את חושבת שהמאמן יאניס יצליח לאכול את זה?"
"שאני עוזבת?" שאלה מאי, וחייכה, "הוא יצטרך להתגבר."
"סיפרת להולד?" שאלה לונה.
"זה מה שאני עומדת לעשות עכשיו." אמרה מאי. היא הוציאה את הפלאפון שלה מהכיס, וחייגה להולד.
"הלו?" נשמע הקול הצרוד והמוכר שלה ברקע.
"הולד!" קראה מאי, "מה נשמע? איך אצל אמא שלך?"
"בסדר." ענתה הולד, "די משעמם פה בלעדיכן."
"כן, בקשר לזה…" אמרה לונה, "כדאי שתשבי."
גרירת כיסא נשמעה ברקע.
"כן?" שאלה הולד.
"אני עוזבת בסוף השבוע." אמרה מאי.
"מה?!" קראה הולד, "כבר?"
"כן," ענתה מאי, "היום, בפגישות, הגיעה אלינו אחותי, שלא ידעתי בכלל שיש לי, והיא הציעה לנו לצאת איתה למסע אחרי ההורים שלנו."
"ואת הולכת איתה?" שאלה הולד, אף כי כנראה התשובה הייתה ברורה לה מלכתחילה.
"כן." ענתה מאי בקצרה.
"אני אגיע לבית היתומים מחר בבוקר." אמרה הולד.
"עד שיש לך שבוע חופש?" שאלה סייליני.
"תאמינו או לא, יותר כיף אתכן מאשר עם אישה בת ארבעים וילד בן שמונה." אמרה הולד.
"טוב, אז ביי בנתיים." אמרה מאי.
"ביי." אמרה הולד, וניתקה את השיחה.
*****
"סנואו!" הגיעו ג'יין, אריאל ויסמין בריצה, מאחוריה.
"חיפשנו אותך בכל מקום!" אמרה אריאל, תוך כדי התנשפות.
"מה קרה?" שאלה ג'יין, "למה לא חזרת לחדר?"
"אני הולכת." אמרה סנואו בקצרה, "בסוף השבוע אני אורזת תיק והולכת מכאן."
"מה?" שאלה יסמין, היא ביררה אם שמעה נכון, "כבר הגעת ואת עוזבת? לאן? למה?"
"נכון המסע שאמרתי לכן שאני חולמת לעשות?" שאלה סנואו.
"נו?" הפצירה בה ג'יין.
"אז היום הגיעה לפגישות אחות שבכלל לא ידעתי שיש לי, והיא הציעה לנו להצטרף למסע שלה."
"את השתגעת?!" קראה אריאל והתיישבה לידה, "הולכת למסע עם אישה שהרגע הכירה."
"היא אחותה!" קראה יסמין בתגובה, "אם הייתה מגיעה לפה אישה שמזכירה אותך, ומספרת לך שהיא אחותך הגדולה, את היית הולכת איתה, או לא?"
"טוב…" יישרה אריאל את משקפיה.
"אבל העניין הוא שאני לא ממש רוצה ללכת!" קראה סנואו, וקמה ממקום מושבה.
"אז אל תלכי." אמרה ג'יין, "אף אחד לא מכריח אותך."
"נכון," אמרה סנואו, "אבל אני רוצה."
"וואו, אחותי," אמרה יסמין, "עכשיו סיבכת אותי. את רוצה ללכת או לא רוצה ללכת?"
"אני רוצה ללכת," אמרה סנואו, "אבל אני לא רוצה לעזוב. עד שמצאתי לי מקום עם חברות, שאכפת להן ממני. עד שיש לי דברים מעניינים לעשות. אני לא יודעת אם אני רוצה לעזוב."
"אנחנו נדבר כל יום," אמרה ג'יין, "את תוכלי גם לעזור לנו עם החקירה."
"אבל איך?" שאלה סנואו, "אתן פה, אני שם."
"על פלאפון שמעת?" שאלה יסמין בציניות, ונופפה בפלאפון שלה לעיני סנואו.
"אבל הם לא יכולים לראות מה שאנחנו מתכתבות?" שאלה סנואו. ב"הם" היא התכוונה כמובן לארגון הפשע שבו חבר פול.
"אנחנו נמצא דרך," אמרה אריאל, "אפשר להצפין את זה או משהו, נדבר עם אשלי."
"טוב," אמרה סנואו, והתקדמה לעבר הכניסה לבניין, "אז… רוצות לעזור לי לארוז?"
*****
"לעזוב?!" נדהמה סקיי, "את רצינית?"
"כן," הסכימה אריאנה, "הרגע הגעת לכאן!"
"חוץ מזה," אמרה סטפני, "מה רע לך כאן?"
"לא רע לי," הודתה סופי, "אפילו טוב לי. אבל אחותי הגיעה, ואני עומדת לגלות את האמת על המשפחה שלי."
"אבל למה ללכת עם מישהי שהרגע פגשת, במקום להישאר במקום שטוב לך להיות בו?" הקשתה אריאנה.
"אני יוצאת למסע!" אמרה סופי, "אני גרה בקרוואן על גלגלים! ועושה את כל זה עם שלוש האחיות הגדולות שלי. מה יכול להיות יותר טוב מזה? תגידו לי אתן, אם גם לכן הייתה הזדמנות לצאת למסע כזה, והייתן עושות את זה בדבר הכי מגניב שקיים ביקום, לא הייתן הולכות?"
"טוב…" שיפשפה סקיי את עורפה, "כנראה שאת צודקת. אבל אני עדיין לא בטוחה שניתן לך לצאת מפה כל כך מהר."
"מתי את הולכת?" שאלה אריאנה.
"בסוף השבוע." אמרה סופי, "כלומר שלושה ימים מעכשיו."
"אז קדימה," קראה סטפני בצחוק, תפסה בידה של סופי, והחלה לצאת מהחדר, "אז בואו ננצל את שלושת הימים האלה כמה שיותר!"
*****
"רוג'ר!" קראה מאי, היא רצה לעברו לאורך המסדרון.
"היי, מאי," הוא אמר והעביר יד בשיערו. "מה קורה."
"אני עוזבת," אמרה מאי ישירות. "באתי להיפרד."
"לאן את הולכת?" שאל רוג'ר.
"עזוב," ענתה מאי. "סיפור ארוך…"
"יש לי זמן." חייך רוג'ר.
"טוב," שפשפה מאי את עורפה, "אז… אני והאחיות שלי הולכות עם עוד אחות - שרק אתמול גיליתי שיש לי - למסע אחר העבר של המשפחה שלנו."
"מגניב," אמר רוג'ר, למרות שנראה שהוא לא תכנן להיפרד ממנה עכשיו.
"אז.. ביי," אמרה מאי.
"ביי," אמר רוג'ר.
מאי הסתובבה והתחילה ללכת חזרה לחדרה.
"רגע, מאי!" קרא רוג'ר אחריה. "חכי!"
מאי הסתובבה, והרגשה טובה עטפה אותה.
"קחי." הוא הביא לה חתיכת נייר, ועליה משורבט מספר הפלאפון שלו.
מאי שלפה מכיסה את הפלאפון שלה, והכניסה את רוג'ר בתור איש קשר.
"זה שלי," היא אמרה, והביאה לו חתיכת דף משלה.
"אז… נדבר." אמר רוג'ר.
"נדבר." הסכימה מאי.
*****
"אנחנו באות," אמרה סנואו.
"מעולה," אמרה אנה. "ארזתן את כל הדברים שלכן?"
"כן," אמרה מאי, והצביעה על ערימה גדולה מאחוריה.
"נפרדתן מכולם?" שאלה אנה.
"כן," ענתה סופי.
"בעצם כמעט מכולן…" אמרה סנואו והסתכלה אחורה, לעבר מיסיס דאדילין, שעברה במקום.
"מיסיס דאדילין?" ניגשה אליה סנואו, "רק רציתי להיפרד."
"להתראות, סנואו." אמרה מיסיס דאדילין, "את תחסרי לנו מאוד."
היא פנתה גם אל מאי וסופי בחיוך, "גם אתן תחסרו לנו מאוד."
"אז… להתראות," אמרה סנואו, והלכה חזרה לאחיותיה.
"אז… יוצאים?" שאלה מאי.
"כן," ענתה אנה. "האוטו של רוקי חונה בחניה של בית היתומים."
הן לקחו את המזוודות והלכו אל מחוץ לחניה.
 

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.