"היא אמרה הרגע 'דייוידס'?" קפאה סנואו.
"כן," אמרה מאי, שנעצרה גם היא. "נראה לי."
"היי," אמרה אנה, והתיישבה על אחד הכיסאות, וכמוה עשה גם רוקי. "אני אנה, כמו שמיסיס דאדילין כבר אמרה, וזה רוקי, הארוס שלי."
"את…" בררה סנואו את מילותיה, "את דייוידס?"
"כן." ענתה אנה בקצרה.
"למה את פה?" שאלה מאי בתוקפנות.
"מאי…" סיננה סנואו ונתנה לה מכה קטנה בברך.
"טוב," התחילה אנה, היא נראתה לחוצה לא פחות מהן, "אני כאן בגלל ש… טוב… אני אחותכן."
"מה?!" נדהמו הבנות.
"מה אמרת?" שאלה סנואו, רק כדי לברר ששמעה נכון.
"אמרתי שאני אחותכן." אמרה אנה בשלווה.
"אבל… אין לנו עוד אחות." הרהרה סופי.
"כי אנחנו לא לגמרי אחיות," אמרה אנה, "אני אחותכן, פשוט לא מאותה אמא."
"אז מה שאת אומרת…" ניסתה מאי להבין, "שאבא שלנו הוא גם אבא שלך, אבל אמא שלנו היא לא אמא שלך?"
"בדיוק," אמרה אנה, "אם אתן רוצות אני יכולה לספר לכן קצת."
הבנות שתקו בהקשבה.
"אני מניחה שזה כן." אמרה אנה ונשמה עמוק.
"טוב, אז ככה," התחילה אנה את הסיפור. "אני גרה באורלנדו, שם גם נולדתי. וכמו שכבר אמרתי, אבא שלכן, כלומר, שלנו, התחתן עם אמא שלי. הם עברו לאורלנדו, ושם אני נולדתי. כשהייתי בת בערך שנה, ההורים שלי התגרשו, ואבא עזב את הבית. לפני שנתיים, נתבקשתי לעשות עבודת שורשים בקולג'. במסגרת העבודה גיליתי את סבתא, ויצרתי איתה קשר. אנחנו נפגשות לפחות פעם בשנה…"
"את אומרת שאת וסבתא נפגשות פעם בשנה והיא לא אמרה לנו?" קטעה אותה סנואו.
"כן," אמרה אנה, "אבל זה לא ממש משנה כרגע, היא לא רצתה שתחטפו הלם."
"אבל זה מה שקורה עכשיו." אמרה מאי.
"אבל עכשיו אתן מספיק גדולות." אמרה אנה.
"שיהיה." משכה סופי בכתפיה, "אפשר להמשיך בסיפור?"
"כמובן," ענתה אנה, "אז כמו שאמרתי, יצרתי עם סבתא קשר, והיא סיפרה לי כל מיני דברים על אבות אבותיה.  כששמעתי שאבא מת, טוב, החלפתי שם משפחה וחיפשתי אחר פיסות מידע עליו, כי לא ממש הכרתי אותו. וכך מצאתי אתכן. וכשמצאתי אתכן, דיברתי עם סבתא והחלטנו שאני אגיע לכאן במקומה, ואדבר אתכן."
"טוב," אמרה סנואו, "אז… מה עכשיו? את עוברת לכאן?"
"לא," צחקה אנה, "האמת שתכננתי לחפש עוד דברים על אבא, תכננתי לעשות מסע, ואני רוצה שאתן תבואו איתי."
"את רוצה שנעזוב את בית היתומים, את החברות, ונלך למסע איתך?" שאלה מאי, "אחות אבודה שאנחנו מכירות בקושי חמש דקות?"
"טוב," אמרה אנה, "אתן צודקות. אני אתן לכן לחשוב על זה קצת. אני אתקשר בשישי כדי לבדוק מה דעתכן."
"אולי תישארי עוד קצת?" שאלה סופי, "נראה לך את האזור?"
"אוקיי." אמרה אנה.
"קדימה!" קראה סופי בשמחה.
היא, מאי, אנה ורוקי התקדמו ליציאה מהמתחם, אך סנואו עדיין ישבה ליד השולחן.
"סנואו?" הסתובבה אנה, "את באה?"
"לא," אמרה סנואו, "אני רוצה להישאר קצת לבד… לעכל."
"אוקיי," אמרה אנה, "אז אנחנו הולכים, טוב?"
"ביי." אמרה סנואו בלי להביט לכיוונם.
"ביי." אמרה אנה, והארבעה הלכו משם.
*****
"סנואו?" שאלה אנה בחשש. היא התקדמה בזהירות גג בית היתומים, שבקצהו ישבה סנואו.
סנואו סובבה את ראשה.
"הכל טוב?" שאלה אנה, והתיישבה לידה.
"את רוצה את האמת או את מה שאת רוצה לשמוע?" שאלה סנואו.
"אני רוצה לדעת מה את חושבת." ענתה אנה.
"טוב," אמרה סנואו ונשמה עמוק, "את באה לכאן ביום בהיר אחד, ואת אומרת לנו שאת אחות שלנו. ואז את אומרת שאת בקשר עם סבתא כבר כמה שנים, ואנחנו לא ידענו מזה כלום. ולבסוף את עוד חושבת שנבוא איתך למסע. שלא תביני אותי לא נכון…"
סנואו נשמה מעט. היא עדיין הסתכלה למטה.
"שלא תביני אותי לא נכון," המשיכה, "אני כל חיי חלמתי לצאת למסע כזה משלי, לגלות קצת על העבר שלי, על הזהות שלי. אבל למה דווקא עכשיו? הגענו לכאן סך הכל לפני כמה חודשים, ועד שהצלחנו להתאקלם, עד שהתחלתי לישון בלילות, עד שהפסקתי להסתכל על תמונות של אמא ואבא ולבכות בשקט כל לילה במיטה. ועד שמצאנו חברות, ולמאי יש את הקבוצה שלה, ולי יש את החקירה ו… זה פשוט לא זמן טוב."
"אני מבינה," אמרה אנה באכזבה, "את יודעת מה? אם את רוצה אני אתן לך את המספר שלי,"
היא הוציאה פנקס, רשמה על אחד הדפים את המספר שלה, תלשה אותו והעבירה אותו לסנואו,
"את יכולה לדבר איתי על מה שאת רוצה, ומתי את רוצה."
"תודה." אמרה סנואו, "אני חושבת שאני פשוט צריכה קצת זמן… להתארגן על עצמי."
"זה בסדר." אמרה אנה ברכּות, "יש לך כמה זמן שתרצי."
*****
"לא נכון!" קראה לונה, היא לא הבינה מאיפה זה נפל עליה.
"את רצינית?" שאלה סייליני.
"כן," ענתה מאי, "יש לי עד סוף השבוע הזה להתקפל ו… ללכת."
"את לא חייבת אם את לא רוצה." אמרה לונה, אף שנראה שרצתה לנחם בעיקר את עצמה.
"אבל זה בדיוק העניין," אמרה מאי, והתיישבה על מיטתה. "אני רוצה."
"כמה זמן זה יקח המסע הזה?" שאלה סייליני.
"לא יודעת," משכה מאי בכתפיה, "זה יכול לקחת כמה חודשים, וזה יכול לקחת כמה שנים."
"את תהיי מאוד חסרה לנו." אמרה סייליני, וקמה לחבק את מאי.
"גם אתן לי." אמרה מאי.
"אני מקווה שהקבוצה תצליח גם בלעדייך." אמרה לונה.
"אני בטוחה שהקבוצה תצליח גם בלעדיי," אמרה מאי, "יש שם בנות מוכשרות מאוד."
"אם כבר מדברים על הקבוצה," אמרה סייליני, "את חושבת שהמאמן יאניס יצליח לאכול את זה?"
"שאני עוזבת?" שאלה מאי, וחייכה, "הוא יצטרך להתגבר."
"סיפרת להולד?" שאלה לונה.
"זה מה שאני עומדת לעשות עכשיו." אמרה מאי. היא הוציאה את הפלאפון שלה מהכיס, וחייגה להולד.
"הלו?" נשמע הקול הצרוד והמוכר שלה ברקע.
"הולד!" קראה מאי, "מה נשמע? איך אצל אמא שלך?"
"בסדר." ענתה הולד, "די משעמם פה בלעדיכן."
"כן, בקשר לזה…" אמרה לונה, "כדאי שתשבי."
גרירת כיסא נשמעה ברקע.
"כן?" שאלה הולד.
"אני עוזבת בסוף השבוע." אמרה מאי.
"מה?!" קראה הולד, "כבר?"
"כן," ענתה מאי, "היום, בפגישות, הגיעה אלינו אחותי, שלא ידעתי בכלל שיש לי, והיא הציעה לנו לצאת איתה למסע אחרי ההורים שלנו."
"ואת הולכת איתה?" שאלה הולד, אף כי כנראה התשובה הייתה ברורה לה מלכתחילה.
"כן." ענתה מאי בקצרה.
"אני אגיע לבית היתומים מחר בבוקר." אמרה הולד.
"עד שיש לך שבוע חופש?" שאלה סייליני.
"תאמינו או לא, יותר כיף אתכן מאשר עם אישה בת ארבעים וילד בן שמונה." אמרה הולד.
"טוב, אז ביי בנתיים." אמרה מאי.
"ביי." אמרה הולד, וניתקה את השיחה.
*****
"סנואו!" הגיעו ג'יין, אריאל ויסמין בריצה, מאחוריה.
"חיפשנו אותך בכל מקום!" אמרה אריאל, תוך כדי התנשפות.
"מה קרה?" שאלה ג'יין, "למה לא חזרת לחדר?"
"אני הולכת." אמרה סנואו בקצרה, "בסוף השבוע אני אורזת תיק והולכת מכאן."
"מה?" שאלה יסמין, היא ביררה אם שמעה נכון, "כבר הגעת ואת עוזבת? לאן? למה?"
"נכון המסע שאמרתי לכן שאני חולמת לעשות?" שאלה סנואו.
"נו?" הפצירה בה ג'יין.
"אז היום הגיעה לפגישות אחות שבכלל לא ידעתי שיש לי, והיא הציעה לנו להצטרף למסע שלה."
"את השתגעת?!" קראה אריאל והתיישבה לידה, "הולכת למסע עם אישה שהרגע הכירה."
"היא אחותה!" קראה יסמין בתגובה, "אם הייתה מגיעה לפה אישה שמזכירה אותך, ומספרת לך שהיא אחותך הגדולה, את היית הולכת איתה, או לא?"
"טוב…" יישרה אריאל את משקפיה.
"אבל העניין הוא שאני לא ממש רוצה ללכת!" קראה סנואו, וקמה ממקום מושבה.
"אז אל תלכי." אמרה ג'יין, "אף אחד לא מכריח אותך."
"נכון," אמרה סנואו, "אבל אני רוצה."
"וואו, אחותי," אמרה יסמין, "עכשיו סיבכת אותי. את רוצה ללכת או לא רוצה ללכת?"
"אני רוצה ללכת," אמרה סנואו, "אבל אני לא רוצה לעזוב. עד שמצאתי לי מקום עם חברות, שאכפת להן ממני. עד שיש לי דברים מעניינים לעשות. אני לא יודעת אם אני רוצה לעזוב."
"אנחנו נדבר כל יום," אמרה ג'יין, "את תוכלי גם לעזור לנו עם החקירה."
"אבל איך?" שאלה סנואו, "אתן פה, אני שם."
"על פלאפון שמעת?" שאלה יסמין בציניות, ונופפה בפלאפון שלה לעיני סנואו.
"אבל הם לא יכולים לראות מה שאנחנו מתכתבות?" שאלה סנואו. ב"הם" היא התכוונה כמובן לארגון הפשע שבו חבר פול.
"אנחנו נמצא דרך," אמרה אריאל, "אפשר להצפין את זה או משהו, נדבר עם אשלי."
"טוב," אמרה סנואו, והתקדמה לעבר הכניסה לבניין, "אז… רוצות לעזור לי לארוז?"
*****
"לעזוב?!" נדהמה סקיי, "את רצינית?"
"כן," הסכימה אריאנה, "הרגע הגעת לכאן!"
"חוץ מזה," אמרה סטפני, "מה רע לך כאן?"
"לא רע לי," הודתה סופי, "אפילו טוב לי. אבל אחותי הגיעה, ואני עומדת לגלות את האמת על המשפחה שלי."
"אבל למה ללכת עם מישהי שהרגע פגשת, במקום להישאר במקום שטוב לך להיות בו?" הקשתה אריאנה.
"אני יוצאת למסע!" אמרה סופי, "אני גרה בקרוואן על גלגלים! ועושה את כל זה עם שלוש האחיות הגדולות שלי. מה יכול להיות יותר טוב מזה? תגידו לי אתן, אם גם לכן הייתה הזדמנות לצאת למסע כזה, והייתן עושות את זה בדבר הכי מגניב שקיים ביקום, לא הייתן הולכות?"
"טוב…" שיפשפה סקיי את עורפה, "כנראה שאת צודקת. אבל אני עדיין לא בטוחה שניתן לך לצאת מפה כל כך מהר."
"מתי את הולכת?" שאלה אריאנה.
"בסוף השבוע." אמרה סופי, "כלומר שלושה ימים מעכשיו."
"אז קדימה," קראה סטפני בצחוק, תפסה בידה של סופי, והחלה לצאת מהחדר, "אז בואו ננצל את שלושת הימים האלה כמה שיותר!"
*****
"רוג'ר!" קראה מאי, היא רצה לעברו לאורך המסדרון.
"היי, מאי," הוא אמר והעביר יד בשיערו. "מה קורה."
"אני עוזבת," אמרה מאי ישירות. "באתי להיפרד."
"לאן את הולכת?" שאל רוג'ר.
"עזוב," ענתה מאי. "סיפור ארוך…"
"יש לי זמן." חייך רוג'ר.
"טוב," שפשפה מאי את עורפה, "אז… אני והאחיות שלי הולכות עם עוד אחות - שרק אתמול גיליתי שיש לי - למסע אחר העבר של המשפחה שלנו."
"מגניב," אמר רוג'ר, למרות שנראה שהוא לא תכנן להיפרד ממנה עכשיו.
"אז.. ביי," אמרה מאי.
"ביי," אמר רוג'ר.
מאי הסתובבה והתחילה ללכת חזרה לחדרה.
"רגע, מאי!" קרא רוג'ר אחריה. "חכי!"
מאי הסתובבה, והרגשה טובה עטפה אותה.
"קחי." הוא הביא לה חתיכת נייר, ועליה משורבט מספר הפלאפון שלו.
מאי שלפה מכיסה את הפלאפון שלה, והכניסה את רוג'ר בתור איש קשר.
"זה שלי," היא אמרה, והביאה לו חתיכת דף משלה.
"אז… נדבר." אמר רוג'ר.
"נדבר." הסכימה מאי.
*****
"אנחנו באות," אמרה סנואו.
"מעולה," אמרה אנה. "ארזתן את כל הדברים שלכן?"
"כן," אמרה מאי, והצביעה על ערימה גדולה מאחוריה.
"נפרדתן מכולם?" שאלה אנה.
"כן," ענתה סופי.
"בעצם כמעט מכולן…" אמרה סנואו והסתכלה אחורה, לעבר מיסיס דאדילין, שעברה במקום.
"מיסיס דאדילין?" ניגשה אליה סנואו, "רק רציתי להיפרד."
"להתראות, סנואו." אמרה מיסיס דאדילין, "את תחסרי לנו מאוד."
היא פנתה גם אל מאי וסופי בחיוך, "גם אתן תחסרו לנו מאוד."
"אז… להתראות," אמרה סנואו, והלכה חזרה לאחיותיה.
"אז… יוצאים?" שאלה מאי.
"כן," ענתה אנה. "האוטו של רוקי חונה בחניה של בית היתומים."
הן לקחו את המזוודות והלכו אל מחוץ לחניה.
 

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?

השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

צפצופים מחרישי אוזניים מילאו את אוזניה הקטנות,

מרעידים את נימי נפשה הרוגשת ממילא.

כל אימת שניסתה להסיט את גלי הקול מלהגיע אל עמקי ליבה,

היו אלו מסתלסלים ומתלפפים על זרועותיה כאזיקי אסירים,

לבל תברח עוד...

לבל תמנע עוד מקול אנחת נשמתה מלהישמע

לאוזניה

היא.

***

עצמי ---

את עינייך

וליבך

מראות

את עצמך.

עצמי.

אין מנוס.

גם אז

לא תוכלי

לנוס

מהשתקפות

בבואתך

הצרה

אותך

בך.

***

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"