'המון,' ענתה. מבטה מצועף
'אבל את לא, את לא, את יודעת שאת לא!' אמר, תחינה בקולו.
היא משכה בכתפיה וחייכה חיוך עייף. חיוך עייף מהסברים; משכנועים. מלבטים, מגילויי אמיתות חדשות.
'את טובה, את בסדר, את כמו כולם, את פשוט לא, לא, לא!' חזר שנית, אוחז בידיה.
'אמת היא אמת גם כשהיא כואבת,' אמרה, וקולה אחיד כדי כאב
'אהבה היא אהבה גם אם לצידה אמת כואבת,' ענה לה
'ומה אם האהבה מכאיבה יותר מכל האמיתות האחרות?', היא צעקה בלחש, ולו נדמה היה שכל העולם משתתק לשמוע הדי קולה המרפאים
וגם הוא שתק.
שניהם, שותקים יחד. בפעם האחרונה.
הספסל. כל אחד בקצהו האחר.
והם; רחוקים מתמיד אבל קרובים מאי פעם
דמעותיה זולגות בזו אחר זו, מוחקות את המייקאפ והסומק והשאיפות והאהבות והכל.
הוא נשאר על הספסל, מביט בגבה המתרחק.
היא פוסעת לאיטה במורד הרחוב; נותנת דרור לדמעותיה
הוא קופא. העולם סביבו גם כן
)