שיראו אותי, אותי ממש.
שיסתכלו עלי, שניה אחת. ולא בגלל שאני יפה.
סתם יסתכלו. לבדוק שאני בסדר ושאני עדיין נושמת מתחת לכל האבנים שהם זרקו עלי.
אבנים. הן חדות ודוקרות וכבדות. וכשהן מתיישבות על הלב, הוא לא יכול להישאר במקום. הוא נמעך ונמחץ. ונמרח. ועורקים מתפוצצים וזה כמו פיגוע עם מלא רסיסים שקוראים להם דמעות.
דמעות יפות כאלה כמו טל, נוצצות. כמו שמש.
ועצובות. עצובות כמו הים בלילה.
בלילה.
זה תמיד קורה לי שאני רוצה לישון, לישון באמת. שלא תחשבו שאני סתם אומרת. אני באמת באמת רוצה לישון בתוך האוהל השחור הענק הזה של הלילה. ותמיד תמיד בסוף אני נפגשת בכוכבים שלו. הכסופים. הכוספים. אני קוראת לזה פגישה אבל זו תאונה. תאונת שרשרת. שרשרת נוצצת ויקרה של מלא כוכבים ואני תלויה באמצע. תלויה ועומדת.
ועומדת. ליפול.
עומדת ליפול לבור מלא נחשים ועקרבים. הם יעקצו אותי, אני יודעת. אבל אני כבר רגילה לעקיצות. שמוצצות לי את הדם ורגילה להכשות, קשות. שאחריהן הארס מתפשט לי בכל הגוף ולא נשארת פינה שקטה. ובריאה. ורגועה.
פינה שקטה. הלוואי שהייתה אחת כזאת בעולם. הייתי טסה אליה במיליון מטוסים, באמת. אני לא סתם אומרת שלא תחשבו. אני אפילו הייתי חוצה את האוקיינוס בשחייה. רק להגיע אליה. באמת באמת. שלא תחשבו שאני סתם אומרת, שלא תחשבו.
שלא תחשבו. מחשבות הורגות. מניסיון.

