שלוש שעות את בוכה. לעצמך.
בוכה באמת.
עם דמעות.
עם קול.
ואין הסבר.
ויש לבד.
לבד עצום.
לבד שלא ידעת שיש.
לבד הכי גדול שהיה לך אי פעם.
את נשארת לבד.
והפעם באמת.
אין
לך
אף
אחד
אפילו לא קצת.
כלום.
את מבינה את זה פתאום,
והדבר היחיד שאת רוצה זה להיעלם.
לא להיות.
לא להרגיש יותר.
לא להיות חלק מהעולם הזה.
שמתנכר אלייך כבר שנים.
שכלום בו לא קורה.
שכל מה שקורה בו פועל לרעתך.
ששום טוב לא בא אלייך.
כמה שתשתדלי ותתאמצי.
רק רע.
רע גדול ככ.
את מקיאה כבר יומיים כל דבר שאת מכניסה.
לא כי הפרעות.
כי את עצמך.
את עצמך את לא יכולה להכיל יותר.
את עצמך את רוצה להקיא.
את נאכלת בפנים.
אלוהים.
מה אני מבקשת ממך?
קצת טוב בתוך הטירוף הזה?
קצת רגיעה?
אני באמת לא יכולה עוד.
אני נפוחה מבכי וכאב.
כבר אין לי מה לבכות.
כבר נגמרו הדמעות.
מתי כבר תשחרר מתי
למה אתה חושב שיש בי עוד כוח
אני קרובה לקצה יותר מאי פעם.
תעזוב אותי. בבקשה
