זה מעניין.
מצד אחד, לכל אחד מאיתנו יש נקודת עצמיות כזאת, שהיא השורש שלנו, והיא קיימת ולנצח ובלתי ניתנת לשינוי, שהיא השורש לכל הבדידות שכולם מרגישים, כי אחרי הכל נקודת העצמיות הפנימית והאמיתית ביותר שלנו, המהותית, היא שלנו בלבד, וכמה שננסה, כמו שכתבת, אי אפשר להגיע להבנה מוחלטת של ה'אני' האמיתי של אדם אחר.
מטורף איך שהצלחת לבטא אתזה ככה בשיר.
מצד אחר, וככה פירשתי בהתחלה את הסוגריים,
כל המציאות שלנו, המחשבה, הדיבור, כל דבר בעצם, מושפעים כל כך מהסביבה שלנו, שאין לנו כלום בלי האנשים שסביבנו. תחשוב, אם היית מיום שנולדת חי ללא אף אדם לידך, מה היה לך? איזה מחשבות? איזו עצמיות?
אם אני אני כי אני אני- זה כנראה אומר שאני לבד, באמת. טכנית.
אנחנו מנסים כל כך הרבה לגלות את עצמנו, את העצמיות שלנו, מי זה ה'עצמי' האמיתי שלנו, אבל המצב היחיד שבו העצמיות שלנו יכולה להיות באמת שלמה ושלנו בלבד, היא ע"י בדידות טוטלית, ע"י בידוד מחברת אנשים אחרים..