'מתוק מחליא.
כן, זה מה שזה- ריח מתוק מחליא'
הרף עין של סיפוק עבר במוחי, לפני ששב הוא לקלוט בחלחלה את גועל הנפש שנגלה למולי.
ערימות סרוחות של כלי אוכל שונים היו מונחות על המדפים שבחדר הקטנטן.
'מי לעזאזל מסדר בקפידה כלים מלוכלכים על מדפים?' הרהרתי.
אחרי רגע ארוך פסעתי בגועל אל תוך החדר על קצות האצבעות, צעדים ארוכים ככל היותר על הרצפה המטונפת (או מה שנקרא בעגה המקצועית- "לצמצם מגע") תוך שאני מנפנף בידי סביב ראשי להבריח את הברחשים,
שבטח אני הראשון שהפרעתי לסעודת השאריות שלהם מזה זמן רב.
"שאול!" (במלעיל) קראתי בלי לסובב את ראשי "אתה בטוח שזה כאן?"
"כן, כן. זה בדוק שם, תחפש באחד המדפים למעלה" ענה לי קול מעט מרוחק מהמטבח התעשייתי והנטוש שמאחורי.
הרמתי את עיני וסקרתי את המדפים העליונים, תוך שאני מסנן אי אלו מילים בגנות השגעונות המטופשים של שאול. המדפים העליונים היו מלאים בעיקר במגשי מתכת במגוון צורות וגדלים, כולם מטונפים ומזמינים כמעט כמו צפרדעי אשפה במאה שערים. עקמתי את אפי והזזתי בקצה הציפורניים כמה מהערימות, כדי שאוכל להציץ מאחוריהן. את הזוועות שהיו שם אני אחסוך מכם, אבל המחברת ששאול חיפש בהחלט לא היתה בינהן.
"תשמע, זה לא כאן" קראתי שוב.
שמעתי צעדים מתקרבים. "מה זאת אומרת לא כאן? חיפשת למעלה?" ענה לי שאול מפתח החדר.
"פיייי, שכחתי כמה מסריח כאן.." המשיך בפרצוף חמוץ וניגש לחפש בין המדפים בלי לחכות לתשובה. "אין, חיפשתי אחי" אמרתי.
"זה חייב להיות כאן..." שב ומלמל תוך שהוא נובר בין הכלים.
יש לציין שהוא היה הרבה יותר נועז ואמיץ ממני, אבל גם מאמציו לא נשאו פרי ויצאנו חזרה אל המטבח בידיים ריקות. הוא נאנח קלות, הרים שקית סופר אחת מלאה בקבוקים לפקדון שאסף מרחבי המטבח והושיט לי את השניה. נטלתי אותה ויצאנו בשתיקה דרך הדלת האחורית אל אוויר הלילה הצונן.
התיישבנו על אחד הספסלים שמחוץ
לאולם האירועים החשוך והדלקתי לעצמי סיגריה.
שאול נשען על ברכיו ובהה בעגמומיות בנקודה עלומה. הוא לא מעשן.
"מה יש במחברת הזאת בכלל?" שאלתי.
"בעקרון זה מחברת סיכומים של החומר באלקטרוניקה.."
"מה אכפת לך כבר מאלקטרוניקה?" נכנסתי בדבריו.
"לא אכפת לי מהסיכומים" הוא ענה. " פשוט כתבתי שם מתישהו ששיעמם לי סיפורון על איזה שני חבר'ה.."
"וואלה. וכמה הוא חשוב הסיפורון הזה?" שאלתי.
שתיקה. "האמת שלא חשוב" ענה לבסוף.
"טוב.. אז מה הקטע? יש פאנץ' לסיפור?"
שוב שתיקה.
"לא".
כן, זה מה שזה- ריח מתוק מחליא'
הרף עין של סיפוק עבר במוחי, לפני ששב הוא לקלוט בחלחלה את גועל הנפש שנגלה למולי.
ערימות סרוחות של כלי אוכל שונים היו מונחות על המדפים שבחדר הקטנטן.
'מי לעזאזל מסדר בקפידה כלים מלוכלכים על מדפים?' הרהרתי.
אחרי רגע ארוך פסעתי בגועל אל תוך החדר על קצות האצבעות, צעדים ארוכים ככל היותר על הרצפה המטונפת (או מה שנקרא בעגה המקצועית- "לצמצם מגע") תוך שאני מנפנף בידי סביב ראשי להבריח את הברחשים,
שבטח אני הראשון שהפרעתי לסעודת השאריות שלהם מזה זמן רב.
"שאול!" (במלעיל) קראתי בלי לסובב את ראשי "אתה בטוח שזה כאן?"
"כן, כן. זה בדוק שם, תחפש באחד המדפים למעלה" ענה לי קול מעט מרוחק מהמטבח התעשייתי והנטוש שמאחורי.
הרמתי את עיני וסקרתי את המדפים העליונים, תוך שאני מסנן אי אלו מילים בגנות השגעונות המטופשים של שאול. המדפים העליונים היו מלאים בעיקר במגשי מתכת במגוון צורות וגדלים, כולם מטונפים ומזמינים כמעט כמו צפרדעי אשפה במאה שערים. עקמתי את אפי והזזתי בקצה הציפורניים כמה מהערימות, כדי שאוכל להציץ מאחוריהן. את הזוועות שהיו שם אני אחסוך מכם, אבל המחברת ששאול חיפש בהחלט לא היתה בינהן.
"תשמע, זה לא כאן" קראתי שוב.
שמעתי צעדים מתקרבים. "מה זאת אומרת לא כאן? חיפשת למעלה?" ענה לי שאול מפתח החדר.
"פיייי, שכחתי כמה מסריח כאן.." המשיך בפרצוף חמוץ וניגש לחפש בין המדפים בלי לחכות לתשובה. "אין, חיפשתי אחי" אמרתי.
"זה חייב להיות כאן..." שב ומלמל תוך שהוא נובר בין הכלים.
יש לציין שהוא היה הרבה יותר נועז ואמיץ ממני, אבל גם מאמציו לא נשאו פרי ויצאנו חזרה אל המטבח בידיים ריקות. הוא נאנח קלות, הרים שקית סופר אחת מלאה בקבוקים לפקדון שאסף מרחבי המטבח והושיט לי את השניה. נטלתי אותה ויצאנו בשתיקה דרך הדלת האחורית אל אוויר הלילה הצונן.
התיישבנו על אחד הספסלים שמחוץ
לאולם האירועים החשוך והדלקתי לעצמי סיגריה.
שאול נשען על ברכיו ובהה בעגמומיות בנקודה עלומה. הוא לא מעשן.
"מה יש במחברת הזאת בכלל?" שאלתי.
"בעקרון זה מחברת סיכומים של החומר באלקטרוניקה.."
"מה אכפת לך כבר מאלקטרוניקה?" נכנסתי בדבריו.
"לא אכפת לי מהסיכומים" הוא ענה. " פשוט כתבתי שם מתישהו ששיעמם לי סיפורון על איזה שני חבר'ה.."
"וואלה. וכמה הוא חשוב הסיפורון הזה?" שאלתי.
שתיקה. "האמת שלא חשוב" ענה לבסוף.
"טוב.. אז מה הקטע? יש פאנץ' לסיפור?"
שוב שתיקה.
"לא".
