בסד
כן יש לי מס יפה של ילדים בבית.. שמשמחים אותי ונותנים בי כח.. אבל מאז האחרון עברתי 3 הפלות רציתי קצת לשתף. מה אני עוברת... אולי מישהי פה תזדהה איתי קצת. הפלה ראשונה היתה שוק טוטאלי. היריון שנכנסתי בצ'יקצ'אק ולא הייתי לחוצה בכלל.. כתמים שבאים והולכים דימומים ואז שומעים את הבשורת איוב. המממ אין דופק... ישר קמתי מחוזקת ואמרתי שקורה. לא נורא יש לי בבית ילדים. חיכיתי להפלה טבעית. וחטפתי הלם ממה שעברתי שם. וזה השאיר בי טראומה. ושוב קמתי כאילו כלום. כי החיים ממשיכים ואני טיפוס של חיים... ממשיכים.. אבל זה רדף אותי כנראה בתת מודע והתחלתי להיות מפוחדת ועם כל מיני בעיות שאין לי כח לפרט ועד שגילו מה יש לי.. ושוב נלחמתי והתאוששתי ושוב התבשרתי שאני בהיריון הוא התחיל נורא. שבןע אחרי שכבר גיליתי התחלתי לדמם החרדות אחזו פי. זה היה זוועה ויש דופק והכל טוב והדימום מתישהו הפסיק. ואז הוא שוב חזר אחרי שבועיים. ואני בטוחה שהכל בסדר. ושוב אני באה וכבר מכינה את הא.סאונדית שעברתי הפלה. היא רק שמה את המטמר. ואיכשהו אני מבינה אבל לא רוצה להאמין. והיא אומרת בכאב זה נראה אותו סיפור.. ואני בוכה ומתפרצת והיא מביאה לי מים. ומנסה להרגיע אותי. זה לא קורה לי אני צורחת זה לא יכול להיות ששוב אני הולכת לעבור את מסע הסבל הזה של ההפלה הדימומים הכאבים ההיטהרות. אין לי כח... אני הולכת.. היא רוצה שאשאר. שאדבר עם מישהו שלא אלך ככה. אני יוצאת אישה שמחכה אחרי רואה אותי בוכה ובטח גם שמעה.. מעניין מה עובר לה בראשה.. בא לי לצעוק לה את יודעת ששוב אין לעובר שלי דופק. כל העולם אתם קולטים ששוב אני תקועה עם עובר מת בבטן. אתם קולטים בכלל? אני בוכה לקדוש ברוך הוא בלי דמעות ובעלי לא עונה לי.. ואני לבד באוטו ואיןן לי דמעות. רק עצבים. על כל העולם. ובעלי סוףסוף חוזר אלי ואני אומרת לו תנחש מה... והוא אומר.. "נו די.. את סתם.." ואני צורחת לא אני לא סתם. אני לא. אתה קולט?? אמא שלך ואמא שלי והמשפחה הדפוקה שלך וכל העולם שעשה לי עין הרע.. ואני מתפרצת.. (ושתדעו שאני הכי אוהבת אותם בעולם) התחושה היתה של אשמה. שנאתי את כולם. שנאתי שלכולם במשפחה הולך לפי הספר. והם מתבכיינים על שטויות.. ואני מתמודדת עם הפלות.. והם לא מבינים כלום. אז כעסתי עליהם. וכל מיני מטענים מהעבר התפרצו. והתנתקתי מכולם ואמרתי לבעלי שיקפוץ העולם שכולם יקפצו לי. כל הערסיות שלי יצאה אז.. כל הקריזות שלי התבטאו יופי... נתתי מקום להכל... וההפלה היתה עם כדורים וזה היה גיהנום ויסורי תופת לעומת הפעם הראשונה ועד שהטהרתי ועד שהחלמתי בנפש וחזרתי להיות בקשר עם כולם לקח 6 שבועות. בול. על היום. ואז שוב אחרי 3 חודשים נפקדת... והפעם באדישות גמורה(כמו אבלה הקשבתי לרופאים שאמרו אל תקחי כלום הבדיקה קרישיות תקינה.. אל.תעשי כלום זה סטטיסטי מה שקרה לך..) אבל עמוק בלב אני יודעת שזה לא יגמר טוב. אולי כי התרגלתי. אולי כי באמת הרגשתי. והפעם עד שבוע 7 אין דימומים וכתמים.. וזה נדיר.. ואז יש.. ואני קצת בוכה נירגעת הולכת לא.ס והיא ממש מנסה למצוא דופק אבל אין . ויש לי צביטונת בלבד בלבי... "ובעלי ישר בואי תשתי תאכלי משהו שישמח אותך. עזבי לא יעזור לך לחשוב על זה..". צודק. גבר טיפוסי.. ואנחנו מתחילים עם צחוקים וציניות.. ואני חוזרת לשגרה כאילו כלום. מחכה עם המיון ושם אומרים סופית אין דופק.. פסדר זה היה ברור... קובעים לי תור לגרידה (מסיבה מסויימת שלא אפרט) אבל הפלא ופלא רביעי בבוקר קמה והשק מול עיני בקושי יצא עם גושים או משהו בערב קצת כואב לי נוסעחם למיון שם מודיעים שכמעט הכל יצא.. ואני בקושי הרגשתי משהו.. ממש רחמים. בבוקר קמה עם חום מטורף וטסה למיון עם חשש לזיהום אבל אחרי בדיקות מסתבר שחטפתי איזה וירוס. זהו. הפעם השלישית נגמרת לה בסבבה פיזית 3 שבועות התאוששות כי הוירוס גמר אותי.. והחליש. אבל המון חום מצד בעלי והמשפחה. לא שונאת הפעם אף אחד. לא כועסת. בנפש חוזרת תיק תק לעצמי.. והיום שאני נזכרת בהפלות הכי חרוטה לי משום מה השניה וקצת הראשונה אבל השלישית נמחקה אפליו לא זוכרת מה היה התאריך של הלידה.. הכל נמחק. כאילו לא הייתי שם.. וכל לידה של חברה אני שמחה ובלב מחשבה וכמיהה ונחמה.. מחשבה- מה קרה שהעוברים שלי מתים??? למה זה לא יכול להמשיך כמו אצל כולם? וכמיהה רצון עז לילד. ונחמה- רואה מה יש לי ומאמינה שעוד יהיה לי... צריכה לקבל מחזור ולא רוצה לא לקבל. הלוואי וכבר אראה דם. כי עוד לא עשיתי את כל הבדיקות דם. אני דוחה הכל.. דוחה ודוחה.. ובינתיים מונעת בקושי.. בקושי.. ה' אהוב שלי לאורך כל ההפלות רק עליך לא כעסתי ולא באתי בטענות. תנחם אותי אבא שלי. תנחם אותי בזרע בר קיימא.
סוף לסיפור רק רציתי לפרוק. לא מצפה שכולכן תקראו. לי זה היה טוב... תודה לפורום הזה שקיים.
כן יש לי מס יפה של ילדים בבית.. שמשמחים אותי ונותנים בי כח.. אבל מאז האחרון עברתי 3 הפלות רציתי קצת לשתף. מה אני עוברת... אולי מישהי פה תזדהה איתי קצת. הפלה ראשונה היתה שוק טוטאלי. היריון שנכנסתי בצ'יקצ'אק ולא הייתי לחוצה בכלל.. כתמים שבאים והולכים דימומים ואז שומעים את הבשורת איוב. המממ אין דופק... ישר קמתי מחוזקת ואמרתי שקורה. לא נורא יש לי בבית ילדים. חיכיתי להפלה טבעית. וחטפתי הלם ממה שעברתי שם. וזה השאיר בי טראומה. ושוב קמתי כאילו כלום. כי החיים ממשיכים ואני טיפוס של חיים... ממשיכים.. אבל זה רדף אותי כנראה בתת מודע והתחלתי להיות מפוחדת ועם כל מיני בעיות שאין לי כח לפרט ועד שגילו מה יש לי.. ושוב נלחמתי והתאוששתי ושוב התבשרתי שאני בהיריון הוא התחיל נורא. שבןע אחרי שכבר גיליתי התחלתי לדמם החרדות אחזו פי. זה היה זוועה ויש דופק והכל טוב והדימום מתישהו הפסיק. ואז הוא שוב חזר אחרי שבועיים. ואני בטוחה שהכל בסדר. ושוב אני באה וכבר מכינה את הא.סאונדית שעברתי הפלה. היא רק שמה את המטמר. ואיכשהו אני מבינה אבל לא רוצה להאמין. והיא אומרת בכאב זה נראה אותו סיפור.. ואני בוכה ומתפרצת והיא מביאה לי מים. ומנסה להרגיע אותי. זה לא קורה לי אני צורחת זה לא יכול להיות ששוב אני הולכת לעבור את מסע הסבל הזה של ההפלה הדימומים הכאבים ההיטהרות. אין לי כח... אני הולכת.. היא רוצה שאשאר. שאדבר עם מישהו שלא אלך ככה. אני יוצאת אישה שמחכה אחרי רואה אותי בוכה ובטח גם שמעה.. מעניין מה עובר לה בראשה.. בא לי לצעוק לה את יודעת ששוב אין לעובר שלי דופק. כל העולם אתם קולטים ששוב אני תקועה עם עובר מת בבטן. אתם קולטים בכלל? אני בוכה לקדוש ברוך הוא בלי דמעות ובעלי לא עונה לי.. ואני לבד באוטו ואיןן לי דמעות. רק עצבים. על כל העולם. ובעלי סוףסוף חוזר אלי ואני אומרת לו תנחש מה... והוא אומר.. "נו די.. את סתם.." ואני צורחת לא אני לא סתם. אני לא. אתה קולט?? אמא שלך ואמא שלי והמשפחה הדפוקה שלך וכל העולם שעשה לי עין הרע.. ואני מתפרצת.. (ושתדעו שאני הכי אוהבת אותם בעולם) התחושה היתה של אשמה. שנאתי את כולם. שנאתי שלכולם במשפחה הולך לפי הספר. והם מתבכיינים על שטויות.. ואני מתמודדת עם הפלות.. והם לא מבינים כלום. אז כעסתי עליהם. וכל מיני מטענים מהעבר התפרצו. והתנתקתי מכולם ואמרתי לבעלי שיקפוץ העולם שכולם יקפצו לי. כל הערסיות שלי יצאה אז.. כל הקריזות שלי התבטאו יופי... נתתי מקום להכל... וההפלה היתה עם כדורים וזה היה גיהנום ויסורי תופת לעומת הפעם הראשונה ועד שהטהרתי ועד שהחלמתי בנפש וחזרתי להיות בקשר עם כולם לקח 6 שבועות. בול. על היום. ואז שוב אחרי 3 חודשים נפקדת... והפעם באדישות גמורה(כמו אבלה הקשבתי לרופאים שאמרו אל תקחי כלום הבדיקה קרישיות תקינה.. אל.תעשי כלום זה סטטיסטי מה שקרה לך..) אבל עמוק בלב אני יודעת שזה לא יגמר טוב. אולי כי התרגלתי. אולי כי באמת הרגשתי. והפעם עד שבוע 7 אין דימומים וכתמים.. וזה נדיר.. ואז יש.. ואני קצת בוכה נירגעת הולכת לא.ס והיא ממש מנסה למצוא דופק אבל אין . ויש לי צביטונת בלבד בלבי... "ובעלי ישר בואי תשתי תאכלי משהו שישמח אותך. עזבי לא יעזור לך לחשוב על זה..". צודק. גבר טיפוסי.. ואנחנו מתחילים עם צחוקים וציניות.. ואני חוזרת לשגרה כאילו כלום. מחכה עם המיון ושם אומרים סופית אין דופק.. פסדר זה היה ברור... קובעים לי תור לגרידה (מסיבה מסויימת שלא אפרט) אבל הפלא ופלא רביעי בבוקר קמה והשק מול עיני בקושי יצא עם גושים או משהו בערב קצת כואב לי נוסעחם למיון שם מודיעים שכמעט הכל יצא.. ואני בקושי הרגשתי משהו.. ממש רחמים. בבוקר קמה עם חום מטורף וטסה למיון עם חשש לזיהום אבל אחרי בדיקות מסתבר שחטפתי איזה וירוס. זהו. הפעם השלישית נגמרת לה בסבבה פיזית 3 שבועות התאוששות כי הוירוס גמר אותי.. והחליש. אבל המון חום מצד בעלי והמשפחה. לא שונאת הפעם אף אחד. לא כועסת. בנפש חוזרת תיק תק לעצמי.. והיום שאני נזכרת בהפלות הכי חרוטה לי משום מה השניה וקצת הראשונה אבל השלישית נמחקה אפליו לא זוכרת מה היה התאריך של הלידה.. הכל נמחק. כאילו לא הייתי שם.. וכל לידה של חברה אני שמחה ובלב מחשבה וכמיהה ונחמה.. מחשבה- מה קרה שהעוברים שלי מתים??? למה זה לא יכול להמשיך כמו אצל כולם? וכמיהה רצון עז לילד. ונחמה- רואה מה יש לי ומאמינה שעוד יהיה לי... צריכה לקבל מחזור ולא רוצה לא לקבל. הלוואי וכבר אראה דם. כי עוד לא עשיתי את כל הבדיקות דם. אני דוחה הכל.. דוחה ודוחה.. ובינתיים מונעת בקושי.. בקושי.. ה' אהוב שלי לאורך כל ההפלות רק עליך לא כעסתי ולא באתי בטענות. תנחם אותי אבא שלי. תנחם אותי בזרע בר קיימא.
סוף לסיפור רק רציתי לפרוק. לא מצפה שכולכן תקראו. לי זה היה טוב... תודה לפורום הזה שקיים.
)
), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️