תחבורה ציבורית זה אומר שאני משלם אותה. על חשבוני.

(גם ארועים של מועצות אזוריות אותו דבר).

אם מישהו רוצה לחלל שבת, שיחלל. לא עניין שלי. שאלוקים יזרוק (או לא) לגיהנום.

מה שחמור פה זה שזה נעשה מכספי מיסים של יהודים דתיים (גם). 

ממשלה לא צריכה לא להסיע ולא לבדר. אנשים צריכים לצרוך את מה שהם רוצים לצרוך, ואין מה להתערב. לשום כיוון.

ולכן משלם המיסים לא צריך כלום.

אלו שבגללם יש חוק שאוסר להסיע בתשלום, מוחים על זה שהעיריה מבצעת הסעות בחינם פשוט כי זה מה שהחוק מאפשר לה.

ואז האירוניה קפצה ממגדל שרונה אל הצומת למטה.

שהאמונה הדתית באמת סוברת גם מלכפות את האמונה על אחרים (כולל להרוג מחללי שבת ודברים כאלה ולנסות למנוע מחילול שבת בפרהסיה)

מה שאין כן אמונת החילונים לגבי אירועי תרבות למשל גורסת חיה ותן לחיות.

אפשר לא להאמין באמונה הדתית, אבל עדיין מי שכן מאמין ימשיך לנסות לכפות אמונתו על אחרים כי זה חלק מאמונתו, אין מה לעשות.

מתיר עגונות.

בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד. 

השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?

האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?

איך זה מסתדר עם הסביבה?

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.