פיעמה בי תשוקה להתמוטטות בניינים, לחורבן מאובק בשמי סתו אפורים. להעמיק את התייבשות העצמות. להתפוררות.
בקיץ של שנת שישים ושבע קנינו שולחן. היה זה שולחן עץ יציב וכהה, שולחן של שישה מקומות: לאבא, אמא, שלושה ילדים ומישהו שתמיד חסר. שני הסבלים המיוזעים הכניסו פנימה את אריזת הקרטון, קרעוה לגזרים וחיברו את הרגליים הרבועות אל משטח העץ החלק.
הייתה בי שתיקה. הנחתי לסבלים לעזוב מבלי להודות להם, בני הבכור נתן בידם את הכסף והוביל את שני אחיו הצעירים אל חדר השינה המשותף להם.
כששב בעלי מן המשרד הביט בי בשתיקת תוכחה. שתקתי באדישות. לא חשתי את מה שהייתי אמורה לחוש, את זרם האשמה שציפה ממני בעלי להרגיש. קמתי מן הספה הצרה אל המטבח.
בעלי יהודה הניח בחדר העבודה הקטן את תיקו הישן ונפנה אל חדר הילדים. פסיעותיו הכבדות במסדרון החשוך היכו בליבי כמו תופי קרקס. נפעמתי מן הבהלה שחשתי. לא הייתה זו בהלה של אשמה, כי אם בהלה של התרגשות. תיכף תתחולל כאן מהומה שאינה כוללת אותי. משחק של אב ובניו, שאני לא הוזמנתי אליו.
בקיץ של שנת שישים ושמונה נסענו לחופשה. בעלי יהודה סידר לנו שני חדרים בקיבוץ על יד הכינרת. אני ארזתי מזוודה אחת ובני הבכור קנה כרטיסים לאוטובוס. היטלטלנו בדרך מירושלים צפונה. אני הבטתי בחלון. בעלי יהודה שעשע את שני בנינו הקטנים בחידות. בני הבכור רפאל שקע בספר שקיבל מתנה ליום ההולדת. לא רחצתי בכינרת באותה שנה, תקף אותי כאב בטן שכמו הורה לי להישאר במיטה ולא לנוע. מבוקר עד ערב שכבתי לבד.
הייתה בי תהום פעורה ריקנית. אחותי שלחה לי מכתב. מילותיה גערו בי על שאני מבודדת את עצמי. בעלי יהודה שלח לה מכתב, הפציר בה לעודדני. לא התעודדתי. המשכתי לשכב במיטה. התקרה הלבנה נראתה לי כמו שמיים אחרונים, כמו אור של סוף. אולי כך קיויתי.
יש רגעים חולפת בי מחשבה שעליי לתקן דבר שנשבר. ערימת הגרביים והמכנסיים המצפים לטלאים שעליי לחבר אליהם לא מספקת אותי. אין בי רצון לתקן בגדים של אחרים. גם את קערת הזכוכית הכחולה שקיבלתי ביום חתונתי ונשברה לפני שבועות אחדים לא מצאתי בי כוח להדביק בחזרה.
הייתה בי היפרדות מהיתדות האחרונים שחיברו יריעותיי אל הארץ: שמלות שקניתי בשוק, ואחר כך ידיים ורגליים. לראשונה חשתי כי האור מתקרב.
לא ביקשתי רחמים. לוואי והייתה בי יכולת להסביר מדוע הלכתי. מדוע באתי מלכתחילה. על מדרגות בית המשפט ביקשתי חנינה. מילת אהבה אחרונה. היפרדות שאינה מתוך כעס.
והאל הגדול נענה לי.
בקיץ של שנת שישים ושבע קנינו שולחן. היה זה שולחן עץ יציב וכהה, שולחן של שישה מקומות: לאבא, אמא, שלושה ילדים ומישהו שתמיד חסר. שני הסבלים המיוזעים הכניסו פנימה את אריזת הקרטון, קרעוה לגזרים וחיברו את הרגליים הרבועות אל משטח העץ החלק.
הייתה בי שתיקה. הנחתי לסבלים לעזוב מבלי להודות להם, בני הבכור נתן בידם את הכסף והוביל את שני אחיו הצעירים אל חדר השינה המשותף להם.
כששב בעלי מן המשרד הביט בי בשתיקת תוכחה. שתקתי באדישות. לא חשתי את מה שהייתי אמורה לחוש, את זרם האשמה שציפה ממני בעלי להרגיש. קמתי מן הספה הצרה אל המטבח.
בעלי יהודה הניח בחדר העבודה הקטן את תיקו הישן ונפנה אל חדר הילדים. פסיעותיו הכבדות במסדרון החשוך היכו בליבי כמו תופי קרקס. נפעמתי מן הבהלה שחשתי. לא הייתה זו בהלה של אשמה, כי אם בהלה של התרגשות. תיכף תתחולל כאן מהומה שאינה כוללת אותי. משחק של אב ובניו, שאני לא הוזמנתי אליו.
בקיץ של שנת שישים ושמונה נסענו לחופשה. בעלי יהודה סידר לנו שני חדרים בקיבוץ על יד הכינרת. אני ארזתי מזוודה אחת ובני הבכור קנה כרטיסים לאוטובוס. היטלטלנו בדרך מירושלים צפונה. אני הבטתי בחלון. בעלי יהודה שעשע את שני בנינו הקטנים בחידות. בני הבכור רפאל שקע בספר שקיבל מתנה ליום ההולדת. לא רחצתי בכינרת באותה שנה, תקף אותי כאב בטן שכמו הורה לי להישאר במיטה ולא לנוע. מבוקר עד ערב שכבתי לבד.
הייתה בי תהום פעורה ריקנית. אחותי שלחה לי מכתב. מילותיה גערו בי על שאני מבודדת את עצמי. בעלי יהודה שלח לה מכתב, הפציר בה לעודדני. לא התעודדתי. המשכתי לשכב במיטה. התקרה הלבנה נראתה לי כמו שמיים אחרונים, כמו אור של סוף. אולי כך קיויתי.
יש רגעים חולפת בי מחשבה שעליי לתקן דבר שנשבר. ערימת הגרביים והמכנסיים המצפים לטלאים שעליי לחבר אליהם לא מספקת אותי. אין בי רצון לתקן בגדים של אחרים. גם את קערת הזכוכית הכחולה שקיבלתי ביום חתונתי ונשברה לפני שבועות אחדים לא מצאתי בי כוח להדביק בחזרה.
הייתה בי היפרדות מהיתדות האחרונים שחיברו יריעותיי אל הארץ: שמלות שקניתי בשוק, ואחר כך ידיים ורגליים. לראשונה חשתי כי האור מתקרב.
לא ביקשתי רחמים. לוואי והייתה בי יכולת להסביר מדוע הלכתי. מדוע באתי מלכתחילה. על מדרגות בית המשפט ביקשתי חנינה. מילת אהבה אחרונה. היפרדות שאינה מתוך כעס.
והאל הגדול נענה לי.
