ואם כבר כנות, אז כואב לי אי שם בלב.
ודמעה, ועוד אחת.
כאילו אין בחיים האלה באמת נחמה.
אולי כזו זמנית, שולית, בעיקר - רגעית.
ורגע שיא ורגע שפל ורגע באמצע ורגע בלי פשר.
ואהבה, ובלבול, ורגע פה ורגע - כבר לא.
וכואב, בעיקר כואב.
אם רק היה אפשר לבנות עולם שיש בו יציבות.
יציבות של טוב. לא פעם מתוק מדבש ופעם חמוץ או טעם לוואי.
אני הגעתי למסקנה - אני צריכה שהבחוץ יהיה פחות רכבת הרים, יותר איזו קרקע יציבה, אדמה חמה ורכה.
כי גם ככה אצלי, עמוק עמוק בפנים יש לונה פארק עם בלי סוף רכבות הרים.
