מבוגר היה ממני בשלוש שנים, ומנהגו למשוך בצמתי לא מצא חן בעיני. גם בבית הספר העל יסודי למדנו ביחד, אחרי מספר שנים בהן ביליתי בבית הספר היסודי בלי לסבול מהצקותיו. הייתי בת חמש עשרה כשהכריז כי יום אחד נתחתן.
חברותיי הטובות עדינה ויפה ישבו משני צדדי וצחקקו בלהט אדמדם. לא הבטתי בהן. נעצתי בו עיניים דוקרות. אולי כך קיויתי.
לא אהבתי אותו גם כשחזר מן הצבא בימי חמישי, שיערו מגולח ופיו מפיק אמרי שפר שגזל מאחרים. סיפורי גבורתו לא מצאו חן בעיני. היתה בהם התרוממות רוח שאינה במקומה.
ימי הקיץ שלפני שנתי האחרונה בבית הספר חלפו לאט. חברתי עדינה ישבה בביתה כל הימים על מנת לעזור לאמה התשושה, וחברתי יפה נסעה עם אביה לפריס לשבועות אחדים.
יהודה חזר מן הצבא ביום רביעי. תמהתי על שיבתו המוקדמת אך לא אמרתי על כך דבר. כהרגלו, ישב החייל המתנשא לגובה על גדר האבן שמתחת לבית בו גרתי עם הוריי. לא נעניתי לקריאות הדממה המפצירות שלו.
אותו ערב הייתה חגיגה בבית שכנתנו, הגברת בלום. בתה הקטנה מצאה את חתנה המיועד. אני ישבתי בשולחן הנשים. כשבירכתי את הגברת בלום, ראיתי את יהודה מביט בי מקצהו השני של החדר. על פניו היה אותו חיוך שליו. ידעתי כי הוא חושב על היום בו אמצא אותו אני. חום רחב התפשט בליבי, ולא ידעתי על שום מה. אבל חום זה היה נעים יותר מן החום שבחוץ.