יום אחד הוא התרומם מהכורסא הניצחית שלו.
כמו לוחם שבע קרבות וימים ועיטורים ודרגות וצלקות וקמטים.
הוא התרומם. אבל המבט שלו נותר כפוף. וממש היה אפשר לראות איך הזוהר שאפף אותו בשדה הקרב מתנדף ממנו ונספג באוויר. דומם.
חריקה קלה. אנחה כבדה.
הוא הגיף את התריס הישן נותן מבט אחרון בכל מה שאהב, או ניסה לאהוב. כמו השלט ההוא, העקום, החלוד. שחרוט עליו בקווים לבנים על רקע שחור.
פתוח, מיזוג אוויר.
הוא הפך אותו ואותיות אדומות הזדעקו ממנו.
סגור. תכף אשוב.
לא האמנתי לו שישוב. לא. יותר מדי רגיל ומומחה הוא היה בשקרים והסתרות, באיתור בעיות וסדקים בקירות וסתימתם במגבת או סמרטוט בלוי במקום להזמין פעם אחת סייד מקצועי שיטפל כבר במבנה המט לנפול הזה. וגם בדלת הרופפת הזאת שהוא טרק בזעף כאוב. הדלת שכל הרוחות והגנבים עוברים דרכה.
כאילו יש מה לגנוב. כאילו.
כמאט שמחתי שנפטרתי מהזקן המיותר ההוא אבל כשעברו כמה זמנים ועונות ופתאום הקירות שלי התכווצו עד שהם כמעט קברו אותי הבנתי שאני מתגעגעת. מתגעגעת נוראות. לצחוק היבש, חסר החן שלו. אפילו להסתגרויות הכעוסות שלו. לריח הכבד של הפחד שליווה את כל עצמותו. מתגעגעת. מתגעגעת.
והאבק.
האבק שהצטבר על המדפים הריקים ממילא. לא יכולתי לראות אותו, אבל הוא היה מורגש, וקיים וממשי.
ממשי באיך שהוא חנק לי את הנשימה, התמקם לי בקנה. ושרט אותו.
מתגעגעת. מתגעגעת עד לדפוק את הראש בקיר.
אני עושה את זה והוא נשבר, נשבר בלי דם רק כל מה שהיה בו יצא החוצה והתפזר וזה היה מביך נורא, אפילו שאפחד לא ראה. רק אני. התביישתי מעצמי שיש לי כל כך הרבה שטויות בראש ואפס אמיתות.
עכשיו גם בלי ראש. מפורקת מתמיד. וחסרה.
חסרה את התווים הזקנים, הקמוטים שלו שיצרו מנגינה קסומה ועוצמתית, כשרק נתתי להם להיפתח, ולשיר.
חסרה.
יוצאת לחפש. צורחת ברחובות, מנענעת חומות מברזל, מפרקת הרים מתנשאים. וקוראת לו. וקוראת.
וחוזרת.
עייפה ומותשת ופגועה. מרימה את שולי המפה מהשולחן העצוב שלי. האבק מוסיף לעמוד באוויר.
מתכופפת להבלע מתחת לשולחן.
ורואה אותו.
מצונף מקופל, מכווץ ומחייך חיוך של ילד במחבואים.
הלב שלי.
הלב, שהיה כאן תמיד ולא נפניתי לעשות לו מקום.
ולרצות, לרצות שהוא ירגיש ויבער ויתלהט. ויחיה.
הלב שחשבתי שנטש אותי לתמיד, להיות ולא להיות. בקהות וחוסר. חוסר רגשות.
נו, אמרתי לכם שהוא אחד שסתם אומר.
יואו איזה סטלן הוא לא הלך בכלל.
סתם דאגתי.
כמו לוחם שבע קרבות וימים ועיטורים ודרגות וצלקות וקמטים.
הוא התרומם. אבל המבט שלו נותר כפוף. וממש היה אפשר לראות איך הזוהר שאפף אותו בשדה הקרב מתנדף ממנו ונספג באוויר. דומם.
חריקה קלה. אנחה כבדה.
הוא הגיף את התריס הישן נותן מבט אחרון בכל מה שאהב, או ניסה לאהוב. כמו השלט ההוא, העקום, החלוד. שחרוט עליו בקווים לבנים על רקע שחור.
פתוח, מיזוג אוויר.
הוא הפך אותו ואותיות אדומות הזדעקו ממנו.
סגור. תכף אשוב.
לא האמנתי לו שישוב. לא. יותר מדי רגיל ומומחה הוא היה בשקרים והסתרות, באיתור בעיות וסדקים בקירות וסתימתם במגבת או סמרטוט בלוי במקום להזמין פעם אחת סייד מקצועי שיטפל כבר במבנה המט לנפול הזה. וגם בדלת הרופפת הזאת שהוא טרק בזעף כאוב. הדלת שכל הרוחות והגנבים עוברים דרכה.
כאילו יש מה לגנוב. כאילו.
כמאט שמחתי שנפטרתי מהזקן המיותר ההוא אבל כשעברו כמה זמנים ועונות ופתאום הקירות שלי התכווצו עד שהם כמעט קברו אותי הבנתי שאני מתגעגעת. מתגעגעת נוראות. לצחוק היבש, חסר החן שלו. אפילו להסתגרויות הכעוסות שלו. לריח הכבד של הפחד שליווה את כל עצמותו. מתגעגעת. מתגעגעת.
והאבק.
האבק שהצטבר על המדפים הריקים ממילא. לא יכולתי לראות אותו, אבל הוא היה מורגש, וקיים וממשי.
ממשי באיך שהוא חנק לי את הנשימה, התמקם לי בקנה. ושרט אותו.
מתגעגעת. מתגעגעת עד לדפוק את הראש בקיר.
אני עושה את זה והוא נשבר, נשבר בלי דם רק כל מה שהיה בו יצא החוצה והתפזר וזה היה מביך נורא, אפילו שאפחד לא ראה. רק אני. התביישתי מעצמי שיש לי כל כך הרבה שטויות בראש ואפס אמיתות.
עכשיו גם בלי ראש. מפורקת מתמיד. וחסרה.
חסרה את התווים הזקנים, הקמוטים שלו שיצרו מנגינה קסומה ועוצמתית, כשרק נתתי להם להיפתח, ולשיר.
חסרה.
יוצאת לחפש. צורחת ברחובות, מנענעת חומות מברזל, מפרקת הרים מתנשאים. וקוראת לו. וקוראת.
וחוזרת.
עייפה ומותשת ופגועה. מרימה את שולי המפה מהשולחן העצוב שלי. האבק מוסיף לעמוד באוויר.
מתכופפת להבלע מתחת לשולחן.
ורואה אותו.
מצונף מקופל, מכווץ ומחייך חיוך של ילד במחבואים.
הלב שלי.
הלב, שהיה כאן תמיד ולא נפניתי לעשות לו מקום.
ולרצות, לרצות שהוא ירגיש ויבער ויתלהט. ויחיה.
הלב שחשבתי שנטש אותי לתמיד, להיות ולא להיות. בקהות וחוסר. חוסר רגשות.
נו, אמרתי לכם שהוא אחד שסתם אומר.
יואו איזה סטלן הוא לא הלך בכלל.
סתם דאגתי.
