לא התקשיתי להתנהל בין החדרים ונראה היה שרגשותיי רק היטיבו עמי. רק ריחות האוכל שעלו מן השוק אל ביתנו הקשו עליי את הנשימה. בעלי יהודה עבד באותם ימים במרכז העיר, ויכל לבקרני באמצע היום לו חפצתי בכך. מעטים היו הימים בהם עזב את עבודתו, אבל עצם האפשרות נעמה לי.
את בקריי העברתי במיטה. נוח היה לי בתוך השמיכות. חלמתי על מערות טחובות המגנות עליי בשעת מנוסתי מן הדוב הגדול. מדי כמה ימים הייתה אמי הטרודה בענייני ביתה נכנסת מבעד לדלת, מיטיבה את המפה שעל השולחן הקטן ובוחשת לי כוס תה ללא סוכר. כך אהבתי את כוס התה שהייתה מכינה לי. כשהיה בעלי יהודה מכין לי את התה, ביקשתי אותו שיוסיף שתי כפיות מתוקות. לא למען הטעם, אלא למען תחושת הביטחון. הנה, אפילו בעלי העובד מבזבז עליי סוכר יקר.
בשעות הצהריים הייתי מתיישבת במטבח, מול החלון. עוברי אורח רבים מילאו את השוק, יוצרים בו גלים מתנשאים. גולשים בודדים ידעו את דרכם, איזו סמטה מובילה לאיזה דוכן. משהו בי היה מצטחק עת ראיתי מפגש נבוך בין שני תועים. נראה היה כי כלל האורחים והעוברים התאמצו להסתיר את בורותם. דוקא אני ידעתי לאן ללכת.
ילדתי בשעות הצהריים. על מיטת בית חולים הגיחו חיים ראשונים. בקלות וללא עכבות התרחשה הלידה. בעלי יהודה היה אז במשרד. אמי, כוס תה מר בידה, זיהתה את תחילת הלידה שהתרחשה בי ומיהרה אותי אל בית החולים.
ימי שמש היו הימים הראשונים. ליטפתי את פלומת השיער הכהה ובכל ליבי קיויתי כי לעד תתארך תחושת האושר.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם