כשנשאתי את בני רפאל ברחמי, חלושה הייתי. מזגי היה רע. ניסיתי לשבת אל מול החלון, אך סערת השוקקים שמלמטה דקרה אותי בכפות רגליי, כך שמיד קמתי, עטיתי מעיל ודידיתי אל מחוץ לדלת.
אמי העייפה ישבה בחדרי ושמרה על התינוקת. בת שבעה חודשים הייתה בתי הגדולה כשיצאתי מן הבית אל הרוח הנודדת.
עלי סתו אחרונים הראו לי מהו הגבול, עד היכן מגעת החצר הקטנה. לא נעניתי לקריאותיהם. קריאותיו של אף יצור, שקטות או רועשות, אין בכוחן להביאני לידי החלטה. הייתי זקוקה לשקט.
בין השוקקים עברתי. אולי לטפתי מספר תפוחים. אולי הרחתי ריח תבשיל מנחם. אולי כך קיויתי. ולא הבטתי אחור.
לא עבר זמן רב מדי לפני שתש כוחי ושבתי אל הבית ללא רוח של חיים. לא היה תענוג בטיול הקצר שחטפתי עבור עצמי.
לא הספקתי להעביר מבטי על חדר המגורים וכבר התרוממה אמי מן הספה, נתנה בידי את התינוקת ויצאה החוצה. לא הייתה קריאה בהליכתה. הבנתי בעצמי.
- לקראת נישואין וזוגיות