אני כותבת לכם את זה שאני כבר מיואשת לגמרי.
ככה לרקע: אני בת 20 עוד מעט ויש לי עוד 5 אחים אחרי. אחד מהם היפראקטיבי(בן 8), אחת לא לומדת כבר שלוש שנים(היא בת 13) ואחת בכיתה קטנה(11), אחד בפנמיה(בן 14) והכי קטן בן 7.
אני לומדת במוסד אקדמי ומשלמת שכ"ל גבוה מאד על חשבוני(אני עובדת).
הבעיה היא שאני כבר לא מסוגלת להיות בבית. אני פשוט סובלת פה! נתחיל מהלילה שאין להם סדר בכלל(במיוחד בחופש שאני לומדת-עובדת והם לא), אחיות שלי שאיתי בחדר מפריעות לי עד 4 בבוקר עושות רעש וכל הלילה מריבות בגלל זה.
אני נצרכת ללכת לאמא שלי כ"כ הרבה פעמים שגם היא כבר אומרת שאני תינוקת שאני באה אליה, אבל אני רוצה לישון!
בבוקר אני עייפה ולא מצליחה לקום לעבודה הרבה פעמים. אני אומרת לעצמי "טוב לפחות ננצל את היום ללמוד" ואז הם לוקחים לי את המחשב, מנתקים את האנטרנט(ששם כל הקורסים שלי) ומציקים לי. זה תמיד נגמר במריבה. אני כ"כ שונה מהם, הם כאלו עצבניים ואני יותר נוטה לצד השקט, אני אוהבת ללמוד והם לא. לאמא שלי כבר נמאס, אני חושבת שגם לה כבר נמאס מכל הסיפור. ואבא שלי, אבא טוב, פראמדיק במקצועו, אבל אי אפשר לדבר איתו, או שאני רבה איתו(והוא קבוע אומר שהוא מבטל לי את ההוראת קבע על השכ"ל, שלפעמים אם חסר לי כסף הם משלימים אותו) ואז הוא מדבר איתי או שאני צריכה לעבור איזו חוויה טראגית בכדי לדבר איתו. כל השאר אלו דיבורים טכניים.
בסוף יום אני כבר פצועה ממש, הידיים שלי שרוטות עם דם, לאחרונה נהיו לי הרבה פצעים בידיים שאני כל הזמן עם משחות. אני לא אגיד לכם שאני לא מחזירה, אני מגנה על עצמי ואני מחזירה אבל בסוף מי שיוצא בשן ועין מהעיניין זאת אני.
אני כבר לא יודעת מי הלא נורמאלי פה, אולי אני כבר נהייתי לא נורמאלית. אחים שלי מזלזלים בי, אין להם טיפת כבוד אלי, הם בטוחים שאני תינוקת טיפשה.
בחוץ בחיים לא מתיחסים אליי כך! תמיד אומרים לי שאני מאד בוגרת וחכמה אבל אני מרגישה שמיום ליום אני מאבדת את זה גם בחוץ ונהייתעצבנית וחסרת סבלנות.
אני לא מבינה למה לא מגיע לי משפחה תומכת, אני הולכת לבתים של חברות שלי ואני שומעת הורים שדוחפים את חברות שלי ללימודים ואני מקנאה בהם. לא מספיק בקושי יש לנו כסף למה שאנחנו צריכים עוד גם את כל זה אני צריכה לסבול.
אני כבר לא יודעת מה לעשות! :'(
עמוקה- אחד בספטמבר לא כ"כ רחוק.... 
) 