קצת משעבר עלי השבוע
האמת שהפעם חשבתי שזה אמיתי, אבל כמו תמיד, לא יכול להיות יותר מידי טוב בלי איזה עוקץ.
הייתי על הקרשים. אני שונא את זה שאני נותן אמון מהר מדי ונסחף עם הרגש. ישבתי עם עצמי וכוס קפה ואמרתי לילד הזה הרגיש שבתוכי. נשמה, תרגע. תבוא מישהי אחרת. יהיה טוב.
הילד הזה לא הקשיב לי ולמרות השעה התעטפתי במעיל ויצאתי לקור. חייבים לחמם קצת תילד הזה.
כשאני הולך המחשבות שלי מגבירות הילוך ואז אני עסוק בלנסות לדרוס אותם ולא שם לב לאן הן לוקחות אותי.
הגענו ביחד לאיזה פארק. אני והמחשבות.
וחיכו לנו שם כמה ערסים שקיבלו אותי בקריאות רבינוו שמחתי שמישהו מציל אותי מהמחשבות והסברתי שאני עדיין לא רבינו רק תלמיד שלו.
קישקשנו קצת, ישר ראיתי שהחבר'ה לא לגמרי איתנו גם מהעיניים וגם מהריח שנדף מהסיגריות שלהם שהיה לא תמים בעליל.
הייתה שם בחורה אחת שנראיתה בת לא יותר מחמש עשרה. היו לה עיניים עדינות כאילו מישהו תלש אותה מאיזה סמינר בית יעקב, בירור מהיר העלה שזה אכן מה שקרה. בכלל, כולם שם היו מבתים דתיים.
חזרתי הביתה מזועזע. שכחתי כבר מהבחורה ההיא שוואלה כנראה באמת לא התאימה לי, שכחתי מהלב השבור שלי והייתי רק מזועזע נורא. מזועזע.
לא מהירוק ששלט בפארק ההוא. לא מהיותר מדי בקבוקים שהיו מנותצים שם על הגדרות. אחרי הכל כולנו היינו בגיל הזה שלוקחים שאכטה פה ושם ומתמסטלים. אפילו לא מהבלונדיני הזה שהציג את עצמו כנתי שאבא שלו רמ בישיבה מפורסמת וחייכתי אליו בסלחנות הזאת שמחייכים לחילוני עם קעקועים שמצהיר שסבאשלו היה רב ובסוף כשהתחלנו לדבר קצת בלימוד התברר לי שיש מולי ממש אלישע בן אבויה. לא הזדעזעתי מזה. למרות שזה נורא.
הייתי מזועזע מהעיזבון.
הם היו ע ז ו ב י ם והם לא האמינו שאיזה אחד עם פרצוף ופאות של רבינו מסתכל עליהם ומאמין להם ואוהב אותם.
והייתי מזועזע שבדורינו, דור של אחרי התגלות הבעשט עוד יש יהודים שמרגישים לא שווים. פשוט לא שווים.
חייבים להתעורר רבותיי, בואו ניקח אחריות. על האחים, על החברים, על הילדים, על התלמידים.
לא על איפה הם מסתובבים. לא עם מי ולא מתי. לא מה הם שמים בנרגילה ולא מה הם עושים אחרי שלוש בלילה.
ניקח אחריות ע ל י ה ם.
על איך הם מרגישים. על כמה הם נאהבים. על הלב שלהם. אחים ואחיות שלי, לפעמים הזמן הזה של הכאב שלנו, הוא בדיוק הרגע לצאת מעצמנו ולראות את המסביב, לא צריך להיות רבינו בשביל זה. רק לפתוח את העיניים ואת הלב ולאהוב. בלי תנאים, בלי סיבות.
פשוט לאהוב, את האחר.
האמת שהפעם חשבתי שזה אמיתי, אבל כמו תמיד, לא יכול להיות יותר מידי טוב בלי איזה עוקץ.
הייתי על הקרשים. אני שונא את זה שאני נותן אמון מהר מדי ונסחף עם הרגש. ישבתי עם עצמי וכוס קפה ואמרתי לילד הזה הרגיש שבתוכי. נשמה, תרגע. תבוא מישהי אחרת. יהיה טוב.
הילד הזה לא הקשיב לי ולמרות השעה התעטפתי במעיל ויצאתי לקור. חייבים לחמם קצת תילד הזה.
כשאני הולך המחשבות שלי מגבירות הילוך ואז אני עסוק בלנסות לדרוס אותם ולא שם לב לאן הן לוקחות אותי.
הגענו ביחד לאיזה פארק. אני והמחשבות.
וחיכו לנו שם כמה ערסים שקיבלו אותי בקריאות רבינוו שמחתי שמישהו מציל אותי מהמחשבות והסברתי שאני עדיין לא רבינו רק תלמיד שלו.
קישקשנו קצת, ישר ראיתי שהחבר'ה לא לגמרי איתנו גם מהעיניים וגם מהריח שנדף מהסיגריות שלהם שהיה לא תמים בעליל.
הייתה שם בחורה אחת שנראיתה בת לא יותר מחמש עשרה. היו לה עיניים עדינות כאילו מישהו תלש אותה מאיזה סמינר בית יעקב, בירור מהיר העלה שזה אכן מה שקרה. בכלל, כולם שם היו מבתים דתיים.
חזרתי הביתה מזועזע. שכחתי כבר מהבחורה ההיא שוואלה כנראה באמת לא התאימה לי, שכחתי מהלב השבור שלי והייתי רק מזועזע נורא. מזועזע.
לא מהירוק ששלט בפארק ההוא. לא מהיותר מדי בקבוקים שהיו מנותצים שם על הגדרות. אחרי הכל כולנו היינו בגיל הזה שלוקחים שאכטה פה ושם ומתמסטלים. אפילו לא מהבלונדיני הזה שהציג את עצמו כנתי שאבא שלו רמ בישיבה מפורסמת וחייכתי אליו בסלחנות הזאת שמחייכים לחילוני עם קעקועים שמצהיר שסבאשלו היה רב ובסוף כשהתחלנו לדבר קצת בלימוד התברר לי שיש מולי ממש אלישע בן אבויה. לא הזדעזעתי מזה. למרות שזה נורא.
הייתי מזועזע מהעיזבון.
הם היו ע ז ו ב י ם והם לא האמינו שאיזה אחד עם פרצוף ופאות של רבינו מסתכל עליהם ומאמין להם ואוהב אותם.
והייתי מזועזע שבדורינו, דור של אחרי התגלות הבעשט עוד יש יהודים שמרגישים לא שווים. פשוט לא שווים.
חייבים להתעורר רבותיי, בואו ניקח אחריות. על האחים, על החברים, על הילדים, על התלמידים.
לא על איפה הם מסתובבים. לא עם מי ולא מתי. לא מה הם שמים בנרגילה ולא מה הם עושים אחרי שלוש בלילה.
ניקח אחריות ע ל י ה ם.
על איך הם מרגישים. על כמה הם נאהבים. על הלב שלהם. אחים ואחיות שלי, לפעמים הזמן הזה של הכאב שלנו, הוא בדיוק הרגע לצאת מעצמנו ולראות את המסביב, לא צריך להיות רבינו בשביל זה. רק לפתוח את העיניים ואת הלב ולאהוב. בלי תנאים, בלי סיבות.
פשוט לאהוב, את האחר.
