אט אט רצים ובונים פזמון המנוני. הייתי עורכת קניות ושולחן. סירים גדולים ומלאים הייתי מעמידה. בימים כאלו היה בעלי יהודה מחייך אלי. ולא היה בחיוכו לעג.
בני רפאל היה מביט באחותו, רק שנה אחת מפרידה ביניהם, ממתיק עמה סוד. מעולם לא גילה לי סודותיו, אבל דוקא סוד זה, סוד הזלזול בי, היה גלוי וידוע. איש לא טרח להסתיר את הלגלוג. רק בעלי יהודה, כשטרחתי במטבחנו.
בתי הגדולה שותפה היתה ללגלוג מטעמים השמורים רק לה. כשהיתה קטנה קיויתי כי תגדל להיות אשת סודי. הייתי שרה לה שירים קטנים נחמדים. אך במהירות רבה מדי בגדה בחוטים העזים שקשרו בינינו. ביקשה לה אם אחרת. אחת שלא תטרח מעל סירים רק כדי לקבל חיוך מבעלה היגע, המייגע.
היו ימים שהיתה שבה מבית הספר שעות אחדות לאחר השיעור האחרון. הייתי גוערת בה. לעיתים רחוקות מפצירה בה לספר לי היכן טיילה. לא קיבלתי תשובה.
כשהייתה בת שתים עשרה התחילה לענות בתשובות קצרות- בעיר, בכיכר, אצל חברה. פעם אמרה כי נסעה לתל אביב. היא הייתה אז בת שלוש עשרה. שאלתי בתדהמה מה עשתה בתל אביב. היא הביטה בי שניות אחדות לפני שאמרה בשאט נפש כי היתה הפגנה. שאלתי על מה. היא הפנתה מבטה לחלון. מנסים להציל נשים כמוך, אמרה. לא הבנתי מה אמרה. אולי כך קיויתי.
התקוה פסקה מלפעום בתקופה זו. הגדולים כבר היו גדולים. הקטנים, שני בניי הצעירים, עוד לא גילו אם מהי. עבורם הייתי האישה המגישה את האוכל אל הצלחת. אחיהם הגדול הביאם הביתה מן הגן. אביהם שיחק איתם. אחותם נזפה בהם. אני הייתי האישה המגישה את האוכל אל הצלחת. הם הודו לי על כך, אך מיד נפנו אל אביהם לשאול שאלות ולהצהיר הצהרות שאני לא הבנתי.
הייתי יושבת עלובה על כסאי. שתקתי. שתיקה רבת משמעות הייתה שתיקה זו, אך איש לא הבין את שפתי בבית. בתי הגדולה אטמה אוזניה. שיחקה באוכל שבצלחתה עם המזלג, מניעה קציצה אחת לצד ימין ואחרת לצד שמאל. בונה ביניהן שביל של אורז. מקמטת מצחה בחוסר הבנה.
משהו טרד את מנוחתה ולא סיפרה לי מה. בתי, שחוטים עבים רקמתי בינינו בהיותה תינוקת. בת בריתי. נפשי שלי פרחה הרחק ממני.
בני רפאל היה מביט באחותו, רק שנה אחת מפרידה ביניהם, ממתיק עמה סוד. מעולם לא גילה לי סודותיו, אבל דוקא סוד זה, סוד הזלזול בי, היה גלוי וידוע. איש לא טרח להסתיר את הלגלוג. רק בעלי יהודה, כשטרחתי במטבחנו.
בתי הגדולה שותפה היתה ללגלוג מטעמים השמורים רק לה. כשהיתה קטנה קיויתי כי תגדל להיות אשת סודי. הייתי שרה לה שירים קטנים נחמדים. אך במהירות רבה מדי בגדה בחוטים העזים שקשרו בינינו. ביקשה לה אם אחרת. אחת שלא תטרח מעל סירים רק כדי לקבל חיוך מבעלה היגע, המייגע.
היו ימים שהיתה שבה מבית הספר שעות אחדות לאחר השיעור האחרון. הייתי גוערת בה. לעיתים רחוקות מפצירה בה לספר לי היכן טיילה. לא קיבלתי תשובה.
כשהייתה בת שתים עשרה התחילה לענות בתשובות קצרות- בעיר, בכיכר, אצל חברה. פעם אמרה כי נסעה לתל אביב. היא הייתה אז בת שלוש עשרה. שאלתי בתדהמה מה עשתה בתל אביב. היא הביטה בי שניות אחדות לפני שאמרה בשאט נפש כי היתה הפגנה. שאלתי על מה. היא הפנתה מבטה לחלון. מנסים להציל נשים כמוך, אמרה. לא הבנתי מה אמרה. אולי כך קיויתי.
התקוה פסקה מלפעום בתקופה זו. הגדולים כבר היו גדולים. הקטנים, שני בניי הצעירים, עוד לא גילו אם מהי. עבורם הייתי האישה המגישה את האוכל אל הצלחת. אחיהם הגדול הביאם הביתה מן הגן. אביהם שיחק איתם. אחותם נזפה בהם. אני הייתי האישה המגישה את האוכל אל הצלחת. הם הודו לי על כך, אך מיד נפנו אל אביהם לשאול שאלות ולהצהיר הצהרות שאני לא הבנתי.
הייתי יושבת עלובה על כסאי. שתקתי. שתיקה רבת משמעות הייתה שתיקה זו, אך איש לא הבין את שפתי בבית. בתי הגדולה אטמה אוזניה. שיחקה באוכל שבצלחתה עם המזלג, מניעה קציצה אחת לצד ימין ואחרת לצד שמאל. בונה ביניהן שביל של אורז. מקמטת מצחה בחוסר הבנה.
משהו טרד את מנוחתה ולא סיפרה לי מה. בתי, שחוטים עבים רקמתי בינינו בהיותה תינוקת. בת בריתי. נפשי שלי פרחה הרחק ממני.
