אני מניחה שכמו כולם, יצא לי לקרוא את איגרת הרמב''ן הרבה פעמים.
ולא התעמקתי בה יותר מדי, סה''כ הבנתי שאסור לכעוס וצריך להיות ענווים וכו' וכו'.
בזמן האחרון החלטתי להתרכז קצת יותר במילים שאני קוראת כל יום, (תפילה, ברכות וכו' )
אז ככה יצא שהתעמקתי קצת יותר באיגרת הרמב''ן, ואני חס וחלילה לא באה לחלוק עליה , אבל יש משהו שלא ברור לי.
'' וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדַם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכֹל אָדַם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חֲכַם אוֹ עָשִׁיר הוּא-עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא וְאִתָּהּ עָשִׁיר אוֹ חָכַם מִמֶּנּוּ-חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיַּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא, הוּא שֹׁגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.''
''ואל תביט בפני אדם בדברך עימו'': כלומר, שאני מדברת עם אנשים אני צריכה להשפיל את המבט שלי?, בן- אדם שמתנהג ככה, לא מתייחסים אליו ברצינות, יש גבול לענווה.
''חשוב בליבך כי אתה חייב ממנו''- ואם האיש רשע גמור, אני גם צריכה לחשוב שאני יותר גרועה ממנו?
אני יודעת שזו נשמעת שאלת תם,
אבל זה מאד מציק לי,
אשמח לתשובות!
, אשר יכריחו את גלגלי מוחינו המתנוונים לסוב על צירם החורק והחלוד ולהעלות סברות ומאי נפקא מינות...